איתור סניפים וכפרי בוגרים
“תלמוד גדול או מעשה גדול? […] תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה” (בבלי, קידושין מ ע”ה). מה חשוב יותר, הבירור והלימוד או העשייה עצמה? השאלה מהגמרא ממשיכה להדהד לאורך הדורות. אנו מעוניינים להמשיך עם מסקנת הגמרא ולחזק את הלימוד המקדים שממנו יוצאים לעשייה. בלימוד זה נעמיק את הצורך בביסוס תפיסת עולם שתהיה הבסיס שלנו לפעילות ולשינוי בהתאם לצורכי המציאות.
מקורות להרחבה
תלמוד גדול, שמביא לידי מעשה – על הלימוד המקדים לעשייה: https://did.li/vbm-TM
https://www.etzion.org.il/he/%D7%9E-%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93-%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C-%D7%A9%D7%9E%D7%91%D7%99%D7%90-%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%94#_ftnref2
בבלי, קידושין מ ע”ב
“וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד. נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה”.
ערכו של לימוד
אגרות הראיה ד, איגרת א’שלה
“עצם העסק בתורה מצד עצמו – אף על פי שנראה כמו הכנה לתכלית, הלא הוא נשגב וגבוה מאוד […] ולהורות על יתרון הקדושה [על ענייני החול], שיש שמחה המורה על תכליתיות המשמחת בהכנה גם כן, באה השמחה הגדולה בחג הסוכות, בשאיבת המים לניסוך, דהויא [שהיא] רק הכנה והכשר למצווה, ונקראה השמחה לא על שם המצווה בעצם, כי אם על שם הכנתה, שמחת בית השואבה, להורות יתרון שמחות הקודש, משמחות החול, שבחמריות רק בעת התכלית באסיף יש שמחה, ובהכנה ‘מסיע אבנים יעצב’ (קהלת), ו’הלך ילך ובכה נושא משך הזרע’ (תהילים), ולעומת זה בקדושה, גם ההכנה היא מלאה תכליתיות. ומפני שזהו היתרון הניכר בין הקודש והחול, נקבעה השמחה בקדושה בעת זמן האסיף [חג סוכות] על שם ההכנה, שמחת בית השואבה, ושאבתם מים בששון”.
במחשבה תחילה
זוהר מתורגם, פרשת ויקרא, דפים ה-ו
“המחשבה של האדם היא ראש הכול, וממחשבה ההיא מתפשטים אורחות ושבילים להטות דרכיו בעולם הזה ובעולם הבא […] ונודע מי העומד על הלב, דהיינו המחשבה […] סיום המחשבה ההיא, הוא כאשר נעשה המעשה”.
תורה ציונית-דתית
הרב יונה גודמן, על פי דברים שאמר ביום הזיכרון הרביעי לרב אברהם צוקרמן
“בעיניי הציונות הדתית זו תורה. ככה חיים תורה. מתוך נאמנות למדינה, לארץ, לתורה […] שני האתגרים שאנחנו הבחנו ביניהם, שמבדלים אותנו מהציבור החרדי, שכבודו במקומו מונח, היו מצד אחד הנאמנות לציונות והשותפות במפעל הציוני – עם הביקורת שיש, עם הדברים שצריך לתקן. מצד שני, המחויבות שלנו להשתלב בעולם המודרני מתוך מחויבות מלאה לתורה, ואיפה שזה לא עובד אז נשארים עם התורה. התפיסה שהקב”ה מבקש אותנו כאן, בעולם הזה. שנהייה מהנדסים, רופאים, קצינים בכירים, כל אחד כפי כישוריו […] שני הדברים האלה יוצרים אתגר מאוד גדול. אני מרשה לעצמי להגיד שהאתגר של השתלבות במדינה הוא יותר קל, כי ביום יום אנחנו בעד עלייה, בעד התיישבות […] אתגר הרבה יותר גדול זה התרבות, זה מה עושים במוצאי שבת. אתגר הרבה יותר גדול זה המסכים. אתגר הרבה יותר גדול זה נורמות של מה זה משפחה, ומה זה חיים, ומה זה כסף […] ‘אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח’ זה לא רק שיר ששרנו הבוקר בסוף התפילה – זה שיעורי בית! שיעורי שכל אחד מאיתנו צריך לחיות לאורם”.
לסיום
הרב אלימלך בר שאול, מצווה ולב
“שתי לידות הן לאדם:
אחת – בעל כורחו, ואחת – מדעתו,
אחת – על ידי אחרים ואחת – על ידי עצמו.
ראשונה – לקתה בחבלי לידה, שנייה – התברכה בחבלי יצירה.
ראשונה – מאורע לשעתה, שנייה – נמשכת כל ימי חייו של אדם.
ראשונה – עיקרה לידת גוף, שנייה – כולה לידת נשמה.
ראשונה – יציאתו מבטן אימו לאוויר העולם, שנייה – התגלות מהותו על ידי תורה ומצוותיה”.
מתי נולד האדם? האם רק כשהוא יוצא לאוויר העולם מבטן אימו? ומתי הוא הופך למי שהוא?
הקטע משווה בין ‘שתי לידות’ של האדם: הלידה הראשונה היא לידה פיזית, והיא אינה תלויה ברצונו של האדם, ואילו הלידה השנייה היא לידה רוחנית, אישית, ותלויה בתהליכים שאדם עובר במהלך חייו. הלידה המתמדת של האדם אינה מסתיימת עם בואו של אדם לעולם אלא נמשכת והולכת כל חייו דרך לימודו והתפתחותו האישית, ובמיוחד סביב תהליך ההתבגרות.
(מעובד מתוך אתר “תרבות יהודית ישראלית”, משרד החינוך)