איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים לשבת
פעולה ממערךאנחנו מתחילים מהלך בנגיעה בסיסית בערך המשפחה. המשפחה היא רובד בסיסי מאוד בזהות של כל יהודי; נכתבו עליה מסכתות שלמות והיא נמצאת בראש סדר העדיפויות של היהדות. למה? מה המשמעות שלה עבורנו? למה היא חשובה בכלל?
נדבר על המשפחה כמסגרת מכוננת זהות שמעצבת אותנו ומעצימה אותנו, ונדבר על השייכות של החברים למשפחתם ועל המשפחה כערך גדול ועוצמתי.
מקורות להרחבה-
בראשית א’-ב’, שמואל א’ ט’, (שופטים י”ט-כ”א) ‘להכות שורשים’ מאת הרב חיים נבון, ‘שיעורי בית’ מאת הרב חיים נבון.
פתיחה
מדריך/ה יקר/ה, דף לימוד זה מורכב משלושה חלקים: דף למדריך, ושתי הצעות לדף לימוד לחניכים (בנספחים). בחר/י את ההצעה המתאימה לחברי השבט שלך.
פעם משפחות גרו יחד, כשבט (“חמולה”). היום כל משפחה (הורים וילדים) גרה בביתה ושומרת על קשר עם המשפחה הרחבה יותר. האם אתם מסכימים עם ההגדרה? מה עולה לכם בראש כשאתם חושבים על משפחה?
רבי עקיבא התחתן עם בתו של כלבא שבוע.
שמע כלבא שבוע, גירשה מביתו ונדר שלא תהנה מנכסיו לעולם…
אמרה לו [לרבי עקיבא]: לך ולמד בבית המדרש.
הלך וישב שתים עשרה שנה בבית המדרש לפני רבי אליעזר ורבי יהושע.
הסתיימו שנים עשר השנים, חזר ובא לביתו. כאש הגיע סמוך לביתו שמע רשע אחד אומר לאשתו [=של רבי עקיבא]: “יפה עשה לך אביך [שלחץ עלייך להתגרש מבעלך] שהוא לא דומה לך, והוא מתנהג אלייך בצורה לא אנושית – שהשאיר אותך אלמנה כל השנים האלה“.
ענתה לו: “אם היה שומע לי, היה נשאר בישיבה שתים עשרה שנים נוספות”.
אמר רבי עקיבא, “בגלל שנתנה לי רשות – אחזור לאחורי!” והיה שם שתים עשרה שנים נוספות. לסוף שתים עשרה שנה חזר לביתו והעמיד עמו עשרים וארבעה אלף תלמידים.
רבי עקיבא ואשתו בחרו לכאורה בסדר העדיפויות שלהם את ערך המשפחה מתחת לערך לימוד התורה. רבי עקיבא השאיר מאחוריו כלה טרייה וענייה, והלך ללמוד.
יצאו כולם לקבל את פניו, וגם היא עמדה כדי לצאת לקראתו, לבושה בבגדים קרועים…
היא הגיעה למקום בו כולם נאספו, וביקשה להיראות לפניו. החכמים היו דוחפים אותה מפניו.
אמר להם רבי עקיבא – “הניחו לה. כולנו צריכים להכיר לה טובה, שכן התורה שלי ושלכם – באמת שלה הוא”.
פרק א הוא פרק הבריאה, והוא חותם בשבת. פרק ב הוא הפרק של ה”גן בעדן מקדם”, והוא חותם בהקמת משפחה, שתצדיק את הכותרת הפותחת – “אלה תולדות השמים והארץ בְּהִבָּרְאָם” (ב, ד), ה’תולדות’ הם אלה שייוולדו – או בגן אשר בעדן, או מחוצה לו, אבל כל הסיפור מוביל למשפחה. וכרגיל, בסוף נמצא הפסוק המבטא את המטרה העליונה: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד” (ב, כד). זה לא מובן מאליו שאיש יעזוב את אביו ואת אמו, וכל שכן אישה. בעבר היו קיימות צורות חיים שבהן ילדים הפכו לחלק מן המשפחה הגדולה, במעמד של עבדות, וגם במובנים של גילוי עריות, ועדיין אנחנו שומעים על דברים כאלה, גם כיום. הפסוק אומר: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו” – וחשוב להבין שהוא גם ייתן כוח לאשתו לעזוב את אביה ואת אמה (וזה לפעמים קשה עוד יותר), כדי להיות “לבשר אחד”, כלומר, להוליד ילדים שיצאו משניהם, להקים משפחה. התיאור כולו על יצירת האדם, האיש והתרדמה והאישה ממנו, וכל זה בגן אשר בעדן, נועד למטרה הזאת – הקמת משפחה. פרק א מוביל לשבת; פרק ב מוביל למשפחה.
“וַה’ גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר. כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי. וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל וַה’ עָנָהוּ הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי. וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת שְׁמוּאֵל בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא לִי אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה. וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ. וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם כִּי נִמְצָאוּ וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ. וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה. וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וְאֶת נַעֲרוֹ וַיְבִיאֵם לִשְׁכָּתָה וַיִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים וְהֵמָּה כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ”.
כששאול רוצה לומר שהוא לא ראוי, הוא בוחר לדבר דווקא על משפחתו ועל שייכותו אליה כמה שמגדיר אותו.
“אמר אביי: מה שאומר תינוק בשוק, מאביו או מאמו שמע”. מה הפתגם הזה אומר, לדעתכם? מה המשמעות העמוקה שלו? האם אתם חושבים שהפתגם הזה נכון לגביכם?
למדריך- הסבר לפתגם:
הפתגם (שמקורו בארמית) משמעו שאת כל מה שילד אומר, גם במעגלים לא משפחתיים, הוא שמע בבית. כלומר, בסיס בניית האישיות טמון בבית ובמסרים שעוברים בבית לילד. הפתגם מתרכז בהשפעת החינוך הביתי על הילדים, ומציב אותו כגורם המרכזי ביותר בהשפעה שלו על הילד.
אחד היסודות הבסיסיים ביותר במארג זהותו של האדם הוא זהותו המשפחתית. כל אדם נולד למשפחה שלא הוא בחר בה, והיא נקודת המוצא של חייו. בנקודה זו לימד אותנו הרב סולוביצ’יק שהכרת האדם בחוב שלו להוריו היא מעשה של ענווה, במובן העמוק של המילה. היא מבטאת הכרה בכך שקיומו אינו מספיק-לעצמו, שאת מקורו יש לחפש מֵעבר לו-עצמו. האדם אינו יכול לבחור את המקור שלו, אלא רק לעמוד מולו בענווה ובהוקרה. כפי שכתב הרב סולוביצ’יק, “הילד המוצא את שורשיו הסופיים והמוגבלים באביו או באמו, מוצא בכך גם את שורשיו האינסופיים והמוחלטים באלוקים”.
לסיכום
בדף המקורות שאלנו שאלות בסיסיות ותהינו אם המשפחה היא אמצעי בחיים שלנו או מטרה בפני עצמה. הסתכלנו בערך המשפחה מזוויות שונות וגם מיקמנו את עצמנו מול ערך המשפחה הפרטית שלנו. בסוף הלימוד חשבנו יחד על ההשפעה של המשפחה על הזהות שלנו ועל האנשים שאנחנו גדלים להיות.
נספח 1
להכות שורשים- דף לימוד- שבטים אורות- מורשה
רבי עקיבא התחתן עם בתו של כלבא שבוע.
שמע כלבא שבוע, גירשה מביתו ונדר שלא תהנה מנכסיו לעולם…
אמרה לו [לרבי עקיבא]: לך ולמד בבית המדרש. הלך וישב שתים עשרה שנה בבית המדרש לפני רבי אליעזר ורבי יהושע.
הסתיימו שנים עשר השנים, חזר ובא לביתו. כאש הגיע סמוך לביתו שמע רשע אחד אומר לאשתו [=של רבי עקיבא]: “יפה עשה לך אביך [שלחץ עלייך להתגרש מבעלך] שהוא לא דומה לך, והוא מתנהג אלייך בצורה לא אנושית – שהשאיר אותך אלמנה כל השנים האלה“. ענתה לו: “אם היה שומע לי, היה נשאר בישיבה שתים עשרה שנים נוספות”.
אמר רבי עקיבא, “בגלל שנתנה לי רשות – אחזור לאחורי!” והיה שם שתים עשרה שנים נוספות. לסוף שתים עשרה שנה חזר לביתו והעמיד עמו עשרים וארבעה אלף תלמידים.
רבי עקיבא ואשתו בחרו לכאורה בסדר העדיפויות שלהם את ערך המשפחה מתחת לערך לימוד התורה. רבי עקיבא השאיר מאחוריו כלה טרייה וענייה, והלך ללמוד.
יצאו כולם לקבל את פניו, וגם היא עמדה כדי לצאת לקראתו, לבושה בבגדים קרועים…
היא הגיעה למקום בו כולם נאספו, וביקשה להיראות לפניו. החכמים היו דוחפים אותה מפניו.
אמר להם רבי עקיבא – “הניחו לה. כולנו צריכים להכיר לה טובה, שכן התורה שלי ושלכם – באמת שלה הוא”.
“וַה’ גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר. כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד … וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת שְׁמוּאֵל בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא לִי אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה. וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ … וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ. וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה. וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וְאֶת נַעֲרוֹ וַיְבִיאֵם לִשְׁכָּתָה וַיִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים וְהֵמָּה כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ”.
אחד היסודות הבסיסיים ביותר במארג זהותו של האדם הוא זהותו המשפחתית. כל אדם נולד למשפחה שלא הוא בחר בה, והיא נקודת המוצא של חייו. בנקודה זו לימד אותנו הרב סולוביצ’יק שהכרת האדם בחוב שלו להוריו היא מעשה של ענווה, במובן העמוק של המילה. היא מבטאת הכרה בכך שקיומו אינו מספיק-לעצמו, שאת מקורו יש לחפש מֵעבר לו-עצמו. האדם אינו יכול לבחור את המקור שלו, אלא רק לעמוד מולו בענווה ובהוקרה. כפי שכתב הרב סולוביצ’יק, “הילד המוצא את שורשיו הסופיים והמוגבלים באביו או באמו, מוצא בכך גם את שורשיו האינסופיים והמוחלטים באלוקים”.
לסיכום, בדף המקורות שאלנו שאלות בסיסיות ותהינו אם המשפחה היא אמצעי בחיים שלנו או מטרה בפני עצמה. הסתכלנו בערך המשפחה מזוויות שונות וגם מיקמנו את עצמנו מול ערך המשפחה הפרטית שלנו. בסוף הלימוד חשבנו יחד על ההשפעה של המשפחה על הזהות שלנו ועל האנשים שאנחנו גדלים להיות.
נספח 2
להכות שורשים- דף לימוד- שבטים אורות-מורשה
רבי עקיבא התחתן עם בתו של כלבא שבוע.
שמע כלבא שבוע, גירשה מביתו ונדר שלא תהנה מנכסיו לעולם…
אמרה לו [לרבי עקיבא]: לך ולמד בבית המדרש.
הלך וישב שתים עשרה שנה בבית המדרש לפני רבי אליעזר ורבי יהושע.
הסתיימו שנים עשר השנים, חזר ובא לביתו. כאש הגיע סמוך לביתו שמע רשע אחד אומר לאשתו [=של רבי עקיבא]: “יפה עשה לך אביך [שלחץ עלייך להתגרש מבעלך] שהוא לא דומה לך, והוא מתנהג אלייך בצורה לא אנושית – שהשאיר אותך אלמנה כל השנים האלה“.
ענתה לו: “אם היה שומע לי, היה נשאר בישיבה שתים עשרה שנים נוספות”.
אמר רבי עקיבא, “בגלל שנתנה לי רשות – אחזור לאחורי!” והיה שם שתים עשרה שנים נוספות. לסוף שתים עשרה שנה חזר לביתו והעמיד עמו עשרים וארבעה אלף תלמידים.
רבי עקיבא ואשתו בחרו לכאורה בסדר העדיפויות שלהם את ערך המשפחה מתחת לערך לימוד התורה. רבי עקיבא השאיר מאחוריו כלה טרייה וענייה, והלך ללמוד.
יצאו כולם לקבל את פניו, וגם היא עמדה כדי לצאת לקראתו, לבושה בבגדים קרועים…
היא הגיעה למקום בו כולם נאספו, וביקשה להיראות לפניו. החכמים היו דוחפים אותה מפניו.
אמר להם רבי עקיבא – “הניחו לה. כולנו צריכים להכיר לה טובה, שכן התורה שלי ושלכם – באמת שלה הוא”.
פרק א הוא פרק הבריאה, והוא חותם בשבת. פרק ב הוא הפרק של ה”גן בעדן מקדם”, והוא חותם בהקמת משפחה, שתצדיק את הכותרת הפותחת – “אלה תולדות השמים והארץ בְּהִבָּרְאָם” (ב, ד), ה’תולדות’ הם אלה שייוולדו – או בגן אשר בעדן, או מחוצה לו, אבל כל הסיפור מוביל למשפחה. וכרגיל, בסוף נמצא הפסוק המבטא את המטרה העליונה: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד” (ב, כד). זה לא מובן מאליו שאיש יעזוב את אביו ואת אמו, וכל שכן אישה. בעבר היו קיימות צורות חיים שבהן ילדים הפכו לחלק מן המשפחה הגדולה, במעמד של עבדות, וגם במובנים של גילוי עריות, ועדיין אנחנו שומעים על דברים כאלה, גם כיום. הפסוק אומר: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו” – וחשוב להבין שהוא גם ייתן כוח לאשתו לעזוב את אביה ואת אמה (וזה לפעמים קשה עוד יותר), כדי להיות “לבשר אחד”, כלומר, להוליד ילדים שיצאו משניהם, להקים משפחה. התיאור כולו על יצירת האדם, האיש והתרדמה והאישה ממנו, וכל זה בגן אשר בעדן, נועד למטרה הזאת – הקמת משפחה. פרק א מוביל לשבת; פרק ב מוביל למשפחה.
“וַה’ גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר. כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי. וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל וַה’ עָנָהוּ הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי. וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת שְׁמוּאֵל בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא לִי אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה. וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ. וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם כִּי נִמְצָאוּ וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ. וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה. וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וְאֶת נַעֲרוֹ וַיְבִיאֵם לִשְׁכָּתָה וַיִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים וְהֵמָּה כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ”.
כששאול רוצה לומר שהוא לא ראוי, הוא בוחר לדבר דווקא על משפחתו ועל שייכותו אליה כמה שמגדיר אותו.
“אמר אביי: מה שאומר תינוק בשוק, מאביו או מאמו שמע”.
מה הפתגם הזה אומר, לדעתכם? מה המשמעות העמוקה שלו? האם אתם חושבים שהפתגם הזה נכון לגביכם?
אחד היסודות הבסיסיים ביותר במארג זהותו של האדם הוא זהותו המשפחתית. כל אדם נולד למשפחה שלא הוא בחר בה, והיא נקודת המוצא של חייו. בנקודה זו לימד אותנו הרב סולוביצ’יק שהכרת האדם בחוב שלו להוריו היא מעשה של ענווה, במובן העמוק של המילה. היא מבטאת הכרה בכך שקיומו אינו מספיק-לעצמו, שאת מקורו יש לחפש מֵעבר לו-עצמו. האדם אינו יכול לבחור את המקור שלו, אלא רק לעמוד מולו בענווה ובהוקרה. כפי שכתב הרב סולוביצ’יק, “הילד המוצא את שורשיו הסופיים והמוגבלים באביו או באמו, מוצא בכך גם את שורשיו האינסופיים והמוחלטים באלוקים”.
בדף המקורות שאלנו שאלות בסיסיות ותהינו אם המשפחה היא אמצעי בחיים שלנו או מטרה בפני עצמה. הסתכלנו בערך המשפחה מזוויות שונות וגם מיקמנו את עצמנו מול ערך המשפחה הפרטית שלנו. בסוף הלימוד חשבנו יחד על ההשפעה של המשפחה על הזהות שלנו ועל האנשים שאנחנו גדלים להיות.