איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים לשבת
פעולה ממערךמראשית האנושות המשפחה היא מקור השייכות המרכזי של האדם. היא המסגרת שמתוכה הוא בא והיא המשפיעה על נקודת המבט שלו ועל נקודת המוצא שלו לחיים. החיבור למשפחה הוא הרבה מעבר למעגל אקראי שנקלענו אליו מעצם הולדתנו; החיבור למשפחה מעניק לנו עומק ושייכות, יש משהו גדול מאיתנו, ואנו חלק ממנו.
השייכות שלנו למשפחה משפיעה על מי שאנחנו ומשייכת אותנו לגוף גדול ורחב מאיתנו. היא הרבה יותר ממה שאנו בוחרים, מכירים ויודעים על עצמנו.
בדף זה נלמד מה מקום המשפחה בעיצוב זהותנו, נשאל אם היא הגוף המעצב הבלעדי שמגדיר אותנו ונראה מה קורה כאשר איננו מסכימים עם מרכיבי הזהות שהמשפחה נותנת לנו.
פתיחה
מדריך/ה יקר/ה, דף לימוד זה מורכב משלושה חלקים: דף למדריך, ושתי הצעות לדף לימוד לחניכים (בנספחים). בחר/י את ההצעה המתאימה לחברי השבט שלך.
חלק א: המשפחה כמעצבת משמעותית של הזהות שלי
“כותב הרמב”ם: ‘דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ומעשיו אחר חבריו ונוהג כמנהג אנשי המדינה…’ כל אדם נולד בהקשר ובקשר, אם הוא גדל במשפחה מסוימת יש לו כבר גישה בסיסית לחיים”
(מתוך דברי הרב משה ברלינר, אתר ישיבה)
“תכונות האדם חלקן מולדות וחלקן נרכשות.
המולדות הן תכונות שהאדם בא איתן לעולם, והמוקנות – תכונות שהאדם רכש לעצמו על ידי מה שהוא עשה בעצמו או מה שנעשה סביבו.
למעשה כל אחד מאתנו הוא צירוף של תכונות לידה המוקנות לו כתורשה מהוריו וכל הדורות שקדמו לו, שמשפיעים עליו ועל מהותו, וכן תכונות מולדות שכלל אינן מגיעות מהאדם, אלא מנשמתו שהעניק לו בורא עולם.
בנוסף למה שהוא מגיע איתו לעולם, האדם מושפע מאוד מהתנהגות הוריו, מוריו, התקשורת, ומהתנהלותו הנרכשת.
על חלק הזה, של התכונות הנרכשות, יש להורים את ההשפעה המכרעת.
הם המעצבים העיקריים של דמות הילד, והם המשפיעים המרכזיים על אופיו, שבא לידי ביטוי, גם שנים רבות אחרי שכבר עזב את הבית, הקים משפחה, ואף בימי זקנה, כאשר יש לו נכדים ואף נינים. גם התנהלותו אז מושפעת ממה שראה וחווה בילדותו בבית הוריו. וכל זה בא כיוון שהילד נמצא ברשות הוריו בתקופות בהן מתעצבת דמות האדם, ונקבע אופיו.
זה קורה בדרך כלל כאשר הוא עדיין אינו עומד ברשות עצמו, והוא מאד תלותי בסובבים אותו, שאלה כמובן בעיקר הוריו, או אנשים אחרים מבני משפחתו, כמו אחיו, שגם הם עצמם מושפעים על ידי ההורים, שהילד הרך נותן גם בהם אמון בלתי מוגבל, ובכך מחזק עוד יותר את השפעתם, עליו ועל חייו לעתיד”.
(מתוך מאמר שכתבו בוגרי המכון הישראלי ללימודי נישואין ומשפחה)
חלק ב: החשיבות של שמירת החיבור לשורשים
“שתי מצוות מרכזיות ישנן בתורה ביחס להורים וביחס לבנים. האחת – מצוות כיבוד הורים, שמפאת חשיבותה נזכרה בעשרת הדיברות. והשנייה – מצוות חינוך הילדים […] נראה שישנה מגמה עמוקה במצוות אלה, לכוון את האדם להתקשר אל מהלך הדורות, ולא להתכנס בתוך עצמו. להיות אדם כללי ולא פרטי. מצוות כיבוד אב ואם קושרת אותנו אל כל הדורות שעברו. ואילו המצווה השנייה, חינוך הילדים, קושרת את ההורים אל כל הדורות שעתידים לבוא […] אל הנכדים והנינים ובניהם עד סוף כל הדורות […] על ידי כיבוד ההורים, נשאב ונלמד מהדורות שעברו את כל חכמתם וניסיונם, ועל ידי מצוות חינוך הילדים, נוריש ונעניק להם את כל מה שלמדנו, בתוספת התרומה האישית שלנו. כך, דרך ההווה הקצר והחולף, אנו מצליחים להתחבר עם הנצח, עם הדורות שעברו, ועם הדורות שיבואו.”
(הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, משפחה א, ב)
חלק ג: מרד והצורך בגיבוש זהות עצמאית
מה קורה אם איננו מסכימים עם נורמות, מנהגים והתנהגויות שנהוגות במשפחה שלנו (תרבות, מנהגים, צורת דיבור, אמונות, תפיסות עולם)? האם מרד בהורים ובזהות המשפחתית הוא לגיטימי? האם אפשר ליצור זהות עצמאית ואף למרוד בלי להתנתק ממרכיבי הזהות שהמשפחה מעניקה לנו?
“שאלה: אני כמעט בת 17 ועדיין לא מרגישה עצמאית. אני חושבת שאני מספיק בוגרת ואחראית בדברים מסוימים כדי להחליט עליהם בעצמי ומרגישה קושי בהתמודדות עם ההורים שלי. לדוגמא, אתמול עשיתי חור נוסף באוזן ואמא שלי לא אהבה את זה. אני צריכה להסיר אותו רק כי ‘היא רוצה’? איך אפשר לא לוותר על הרצונות שלי והזהות שאני רוצה ליצור לעצמי, ולשדר להם – ‘אני בוגרת, מעשיי שקולים ואני יודעת מה אני עושה’, בלי שזה ישמע מחוצף?
ועוד שאלה: אני יודעת שכיבוד הורים הוא מצווה חשובה מאוד, ואני יודעת גם שכשמפרטים מה הגדרים והכללים שלה, כותבים שאפילו אם אביו ירק בפרצופו (או משהו בסגנון…) וכל מיני דוגמאות כאלה, הבן חייב לשתוק. הגדרים האלה קיימים גם היום?
כי אם כן, להגיד ‘לא רוצה’ או ‘אעשה זאת אחר כך’ נחשב ממש חוצפה!
מקווה שתצליחו לענות לי”.
(שו”ת חברים מקשיבים)
שימו לב, גם התשובה מצורפת. אנו ממליצים שלא לקרוא את התשובה אלא לשאול את החברים:
תשובה:
שלום לך. שאלת על נושא חשוב מאוד!
כמו אצל כולנו, גם אצלך שאלת כיבוד הורים אינה רק שאלה מופשטת, אלא התמודדות רגשית ומעשית. את רוצה לכבד את הוריך אך לא לאבד את זכותך לעצמאות.
האם ניסית לדבר איתם על כך?
נסי לשוחח כשהמשפטים הראשונים אינם ‘מפריע לי שאתם…’ וכדומה, אלא ‘אני מרגישה ש…’ וכו’.
כשמאשימים אדם הוא ישר מתגונן ומאשים בחזרה. אך אם בת משתפת את ההורים בתחושותיה, הם רואים זאת בדרך כלל כמחמאה.
הכי טוב לא להציג דברים סגורים: ‘אני רוצה’, ‘החלטתי’, ‘מתאים לי’. אלא ‘אני שואלת את עצמי’, ‘אני מתלבטת בין הגבולות של שני דברים…’ וכדומה.
טוב להתחיל שיחה חשובה עם ההורים במחמאות. זה לא רק יעיל, זה אמיתי וצודק.
גם כשאנו באים לבקש מהקב”ה דברים בתפילת שמונה עשרה, אנחנו קודם כול פותחים בשבחו.
בגיל ההתבגרות נראה להורים שילדיהם לא מעריכים את מה שהם נותנים להם וקיבלו מהם.
מגיע להורים שנכיר להם תודה וגם שנדאג להראות להם את זה.
לכבד הורים אין פירושו לעשות הכול לפי סגנונם.
ודאי שיש לך זכות לעצמאות מסוימת (!), אומנם לא לגמרי – כי את גרה בבית שלהם, משתמשת בכסף שלהם, ויש להם זכות להביע את דעתם. ובכל זאת, כיבוד הורים אינו אומר בהכרח ‘לעשות כל מה שאבא ואימא אומרים’. השאלה היא למה להשתמש במילים כמו ‘לא רוצה’ ו’אחר כך’. את זכויותיך אפשר לבטא גם במילים ‘עדיף לי’, ‘נוח לי’, ‘הייתי רוצה’ וכדומה…
דברי עם ההורים שלך בנועם, בשיתוף וברצון אמיתי להקשבה משני הצדדים, ואז תוכלי להגיע להרבה ממה שאת רוצה, בידיעתם וגם בשיתוף פעולה מצידם. בהצלחה!”
(טל, חברים מקשיבים, tal@makshivim.org.il)
“הרוח הפנימי מבקש לו את נתיבותיו, דורש הוא לעמידה בסיסית מיסודו הפנימי. כל מה שמושיטים לו מן החוץ, מהנשמע ומהנראה, לא ישיב בהם את נפשו. הוא דורש אחרי מקורו העצמי, זורה הוא הלאה את כל מה שעומד לו על דרכו”.
(הראי”ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ו, רפ)
״כל אדם יכול להעשיר את כל העולם כולו מאוצרו הרוחני, אם יהיה לו כח לגלות אותו, ולאו דווקא חכם או מלומד, כי אם גם אדם פשוט. כי אין ערוך להעושר שבעצמיותה של הנשמה בטבעה, שהיא נר ה׳ בעולם״.
(הראי”ה קוק, שמונה קבצים, קובץ א, תתמו)
לסיכום, בגיל הנוער אנחנו מחפשים להתנער, לחפש ולבדוק. מתעורר אצלנו צורך למצוא זהות עצמאית משלנו,
כזו שלא מושפעת רק מגורמים חיצוניים אלא מעוצבת מתוך הפנימיות שלנו, מתוך הכוחות והכישרונות האישיים שלנו, מתפיסת עולמנו, מדעותינו ומאמונותינו.
המשפחה מעניקה לנו זהות יציבה ועמוקה, זהות שמחברת לשרשרת דורות, ולצד הזהות הזאת אפשר וחשוב להוסיף את הרובד שלנו. לעדן, להגדיל, להעצים ולבנות קומה נוספת של הזהות הזאת.
נספח 1
מתחברים למשפחה- דף לימוד- שבט הנני
“כותב הרמב”ם: ‘דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ומעשיו אחר חבריו ונוהג כמנהג אנשי המדינה…’ כל אדם נולד בהקשר ובקשר, אם הוא גדל במשפחה מסוימת יש לו כבר גישה בסיסית לחיים”
(מתוך דברי הרב משה ברלינר, אתר ישיבה)
“שתי מצוות מרכזיות ישנן בתורה ביחס להורים וביחס לבנים. האחת – מצוות כיבוד הורים, שמפאת חשיבותה נזכרה בעשרת הדיברות. והשנייה – מצוות חינוך הילדים […] נראה שישנה מגמה עמוקה במצוות אלה, לכוון את האדם להתקשר אל מהלך הדורות, ולא להתכנס בתוך עצמו. להיות אדם כללי ולא פרטי. מצוות כיבוד אב ואם קושרת אותנו אל כל הדורות שעברו. ואילו המצווה השנייה, חינוך הילדים, קושרת את ההורים אל כל הדורות שעתידים לבוא […] אל הנכדים והנינים ובניהם עד סוף כל הדורות […] על ידי כיבוד ההורים, נשאב ונלמד מהדורות שעברו את כל חכמתם וניסיונם, ועל ידי מצוות חינוך הילדים, נוריש ונעניק להם את כל מה שלמדנו, בתוספת התרומה האישית שלנו. כך, דרך ההווה הקצר והחולף, אנו מצליחים להתחבר עם הנצח, עם הדורות שעברו, ועם הדורות שיבואו.”
(הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, משפחה א, ב)
“שאלה: אני כמעט בת 17 ועדיין לא מרגישה עצמאית. אני חושבת שאני מספיק בוגרת ואחראית בדברים מסוימים כדי להחליט עליהם בעצמי ומרגישה קושי בהתמודדות עם ההורים שלי. לדוגמא, אתמול עשיתי חור נוסף באוזן ואמא שלי לא אהבה את זה. אני צריכה להסיר אותו רק כי ‘היא רוצה’? איך אפשר לא לוותר על הרצונות שלי והזהות שאני רוצה ליצור לעצמי, ולשדר להם – ‘אני בוגרת, מעשיי שקולים ואני יודעת מה אני עושה’, בלי שזה ישמע מחוצף?
ועוד שאלה: אני יודעת שכיבוד הורים הוא מצווה חשובה מאוד, ואני יודעת גם שכשמפרטים מה הגדרים והכללים שלה, כותבים שאפילו אם אביו ירק בפרצופו (או משהו בסגנון…) וכל מיני דוגמאות כאלה, הבן חייב לשתוק. הגדרים האלה קיימים גם היום?
כי אם כן, להגיד ‘לא רוצה’ או ‘אעשה זאת אחר כך’ נחשב ממש חוצפה!
מקווה שתצליחו לענות לי”.
(שו”ת חברים מקשיבים)
“הרוח הפנימי מבקש לו את נתיבותיו, דורש הוא לעמידה בסיסית מיסודו הפנימי. כל מה שמושיטים לו מן החוץ, מהנשמע ומהנראה, לא ישיב בהם את נפשו. הוא דורש אחרי מקורו העצמי, זורה הוא הלאה את כל מה שעומד לו על דרכו”.
(הראי”ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ו, רפ)
״כל אדם יכול להעשיר את כל העולם כולו מאוצרו הרוחני, אם יהיה לו כח לגלות אותו, ולאו דווקא חכם או מלומד, כי אם גם אדם פשוט. כי אין ערוך להעושר שבעצמיותה של הנשמה בטבעה, שהיא נר ה׳ בעולם״.
(הראי”ה קוק, שמונה קבצים, קובץ א, תתמו)
לסיכום, בגיל הנוער אנחנו מחפשים להתנער, לחפש ולבדוק. מתעורר אצלנו צורך למצוא זהות עצמאית משלנו,
כזו שלא מושפעת רק מגורמים חיצוניים אלא מעוצבת מתוך הפנימיות שלנו, מתוך הכוחות והכישרונות האישיים שלנו, מתפיסת עולמנו, מדעותינו ומאמונותינו.
המשפחה מעניקה לנו זהות יציבה ועמוקה, זהות שמחברת לשרשרת דורות, ולצד הזהות הזאת אפשר וחשוב להוסיף את הרובד שלנו. לעדן, להגדיל, להעצים ולבנות קומה נוספת של הזהות הזאת.
נספח 2
מתחברים למשפחה- דף לימוד- שבט הנני
“כותב הרמב”ם: ‘דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ומעשיו אחר חבריו ונוהג כמנהג אנשי המדינה…’ כל אדם נולד בהקשר ובקשר, אם הוא גדל במשפחה מסוימת יש לו כבר גישה בסיסית לחיים”
(מתוך דברי הרב משה ברלינר, אתר ישיבה)
“תכונות האדם חלקן מולדות וחלקן נרכשות.
המולדות הן תכונות שהאדם בא איתן לעולם, והמוקנות – תכונות שהאדם רכש לעצמו על ידי מה שהוא עשה בעצמו או מה שנעשה סביבו.
למעשה כל אחד מאתנו הוא צירוף של תכונות לידה המוקנות לו כתורשה מהוריו וכל הדורות שקדמו לו, שמשפיעים עליו ועל מהותו, וכן תכונות מולדות שכלל אינן מגיעות מהאדם, אלא מנשמתו שהעניק לו בורא עולם.
בנוסף למה שהוא מגיע איתו לעולם, האדם מושפע מאוד מהתנהגות הוריו, מוריו, התקשורת, ומהתנהלותו הנרכשת.
על חלק הזה, של התכונות הנרכשות, יש להורים את ההשפעה המכרעת.
הם המעצבים העיקריים של דמות הילד, והם המשפיעים המרכזיים על אופיו, שבא לידי ביטוי, גם שנים רבות אחרי שכבר עזב את הבית, הקים משפחה, ואף בימי זקנה, כאשר יש לו נכדים ואף נינים. גם התנהלותו אז מושפעת ממה שראה וחווה בילדותו בבית הוריו. וכל זה בא כיוון שהילד נמצא ברשות הוריו בתקופות בהן מתעצבת דמות האדם, ונקבע אופיו.
זה קורה בדרך כלל כאשר הוא עדיין אינו עומד ברשות עצמו, והוא מאד תלותי בסובבים אותו, שאלה כמובן בעיקר הוריו, או אנשים אחרים מבני משפחתו, כמו אחיו, שגם הם עצמם מושפעים על ידי ההורים, שהילד הרך נותן גם בהם אמון בלתי מוגבל, ובכך מחזק עוד יותר את השפעתם, עליו ועל חייו לעתיד”.
(מתוך מאמר שכתבו בוגרי המכון הישראלי ללימודי נישואין ומשפחה)
“שתי מצוות מרכזיות ישנן בתורה ביחס להורים וביחס לבנים. האחת – מצוות כיבוד הורים, שמפאת חשיבותה נזכרה בעשרת הדיברות. והשנייה – מצוות חינוך הילדים […] נראה שישנה מגמה עמוקה במצוות אלה, לכוון את האדם להתקשר אל מהלך הדורות, ולא להתכנס בתוך עצמו. להיות אדם כללי ולא פרטי. מצוות כיבוד אב ואם קושרת אותנו אל כל הדורות שעברו. ואילו המצווה השנייה, חינוך הילדים, קושרת את ההורים אל כל הדורות שעתידים לבוא […] אל הנכדים והנינים ובניהם עד סוף כל הדורות […] על ידי כיבוד ההורים, נשאב ונלמד מהדורות שעברו את כל חכמתם וניסיונם, ועל ידי מצוות חינוך הילדים, נוריש ונעניק להם את כל מה שלמדנו, בתוספת התרומה האישית שלנו. כך, דרך ההווה הקצר והחולף, אנו מצליחים להתחבר עם הנצח, עם הדורות שעברו, ועם הדורות שיבואו.”
(הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, משפחה א, ב)
מה קורה אם איננו מסכימים עם נורמות, מנהגים והתנהגויות שנהוגות במשפחה שלנו (תרבות, מנהגים, צורת דיבור, אמונות, תפיסות עולם)? האם מרד בהורים ובזהות המשפחתית הוא לגיטימי? האם אפשר ליצור זהות עצמאית ואף למרוד בלי להתנתק ממרכיבי הזהות שהמשפחה מעניקה לנו?
“שאלה: אני כמעט בת 17 ועדיין לא מרגישה עצמאית. אני חושבת שאני מספיק בוגרת ואחראית בדברים מסוימים כדי להחליט עליהם בעצמי ומרגישה קושי בהתמודדות עם ההורים שלי. לדוגמא, אתמול עשיתי חור נוסף באוזן ואמא שלי לא אהבה את זה. אני צריכה להסיר אותו רק כי ‘היא רוצה’? איך אפשר לא לוותר על הרצונות שלי והזהות שאני רוצה ליצור לעצמי, ולשדר להם – ‘אני בוגרת, מעשיי שקולים ואני יודעת מה אני עושה’, בלי שזה ישמע מחוצף?
ועוד שאלה: אני יודעת שכיבוד הורים הוא מצווה חשובה מאוד, ואני יודעת גם שכשמפרטים מה הגדרים והכללים שלה, כותבים שאפילו אם אביו ירק בפרצופו (או משהו בסגנון…) וכל מיני דוגמאות כאלה, הבן חייב לשתוק. הגדרים האלה קיימים גם היום?
כי אם כן, להגיד ‘לא רוצה’ או ‘אעשה זאת אחר כך’ נחשב ממש חוצפה!
מקווה שתצליחו לענות לי”.
(שו”ת חברים מקשיבים)
“הרוח הפנימי מבקש לו את נתיבותיו, דורש הוא לעמידה בסיסית מיסודו הפנימי. כל מה שמושיטים לו מן החוץ, מהנשמע ומהנראה, לא ישיב בהם את נפשו. הוא דורש אחרי מקורו העצמי, זורה הוא הלאה את כל מה שעומד לו על דרכו”.
(הראי”ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ו, רפ)
״כל אדם יכול להעשיר את כל העולם כולו מאוצרו הרוחני, אם יהיה לו כח לגלות אותו, ולאו דווקא חכם או מלומד, כי אם גם אדם פשוט. כי אין ערוך להעושר שבעצמיותה של הנשמה בטבעה, שהיא נר ה׳ בעולם״.
(הראי”ה קוק, שמונה קבצים, קובץ א, תתמו)
לסיכום, בגיל הנוער אנחנו מחפשים להתנער, לחפש ולבדוק. מתעורר אצלנו צורך למצוא זהות עצמאית משלנו,
כזו שלא מושפעת רק מגורמים חיצוניים אלא מעוצבת מתוך הפנימיות שלנו, מתוך הכוחות והכישרונות האישיים שלנו, מתפיסת עולמנו, מדעותינו ומאמונותינו.
המשפחה מעניקה לנו זהות יציבה ועמוקה, זהות שמחברת לשרשרת דורות, ולצד הזהות הזאת אפשר וחשוב להוסיף את הרובד שלנו. לעדן, להגדיל, להעצים ולבנות קומה נוספת של הזהות הזאת.