איתור סניפים וכפרי בוגרים
תארו לעצמכם שאתם נמצאים עכשיו בארץ אחרת בעולם. מגיע יום שישי בערב, השמש שוקעת ואתם יוצאים לרחוב. איך הוא נראה? כמו בכל יום אחר… מדינת ישראל היא היחידה בעולם שבה יום המנוחה הוא שבת! החנויות סגורות, האוטובוסים שובתים, התלמידים לא לומדים. זו המציאות שאנחנו מכירים, אך האם זה טוב בכלל? האם כתנועה דתית-לאומית יש לנו אמירה בעניין? האם יש לנו אחריות למה שקורה במרחב הציבורי?
בפעולה זו נציף את העובדה שדווקא השבת היא יום המנוחה במדינת ישראל ונדון בהחלטה זו. נשחק משחק שיעלה את השאלה לאוויר.
כל חניך וחניכה יבחרו יום בשבוע ויתחילו להסתובב בחדר בשירת מורל ליום שבחרו. כאשר אחד המדריכים ימחא כף כולם ייעצרו ויסתדרו בזוגות זה מול זה. כל זוג ישחק אבן, נייר ומספריים (ניסיון אחד), ומי שהפסיד יצטרף לחברו, ייעמד מאחוריו ויצטרף למורל שלו. שוב כולם יסתובבו בחדר, הפעם בשיירות קטנות של שני חניכים, עד שאחד המדריכים ימחא כף, שוב ייעצרו ומוביל השיירה ישחק אבן, נייר ומספריים נגד מוביל אחר, ושוב השניים שיפסידו יצטרפו לטור המנצח וחוזר חלילה. לאט-לאט ייווצרו טורים ארוכים יותר, ומספר הימים שעוד יזכו למורל ילך ויקטן עד שיישארו שני טורים אחרונים וייערך הסבב המכריע.
אם החניכים מובכים מעניין המורל אפשר להמיר אותו בהכנת שלטים ליום בשבוע שבחרו ובצעידה שקטה.
אחרי משחק הפתיחה בקשו משני חניכים לערוך דיון פומבי (דיבייט) לפני כל השבט על היום שייבחר להיות יום המנוחה של מדינת ישראל, שלישי או שבת. חניך אחד ייצג את עמדת השבת וחניך אחר ינסה לשכנע שמוטב לבחור ביום שלישי. נסו לכוון אותם להתייחס למשמעות היות ישראל מדינה יהודית, לטובת הדתיים לעומת טובת החילונים, לכפייה דתית ולאווירה במרחב הציבורי.
בסוף אפשר לתת לחניכים בקהל לשתף מי שכנע אותם יותר.
מטרת הדיון היא להציף את העניין שליום המנוחה במדינת ישראל יש משמעות יהודית עמוקה ולא רק משמעות של פסק זמן כמו במקומות רבים אחרים.
בחלק הזה נעסוק באופי הרצוי של מדינת ישראל לדעתנו. ערכו סבב שבו כל חניך וחניכה יגידו במשפט למה הקימו את מדינת ישראל, מה הייתה המטרה.
אחרי הסבב קראו יחד קטע מתוך ‘מדינת היהודים’ של הרצל (נספח 1).
שאלו את החניכים: מה הייתה המטרה, לאפשר מקום שבו יהודים יוכלו לגור או להגשים רעיונות דתיים? האם יש עניין שהיהדות תבוא לידי ביטוי באופייה של המדינה?
הסבירו לחניכים את ההבדל שבין ‘מדינת היהודים’, מדינה רגילה שאוכלוסייתה היא של יהודים אך אין ליהדותם ביטוי בדברים ציבוריים וכל פרט מחליט איך לבטא את היהדות שלו, לבין ‘מדינה יהודית’, שהיא מדינה שאופייה יהודי. בקשו מהחניכים להביע את עמדתם.
כעת בקשו מהם לחשוב על המדינה כיום ולנסות לראות באילו מהאפשרויות בחרה מדינת ישראל בסופו של דבר. האם אנו מדינה יהודית או רק מדינת היהודים?
לשבטים הצעירים: בקשו מהחניכים שכל אחד יספר על דבר אחד שקורה בשבת בשכונה שלהם ובביתם ומחזק את אווירת השבת, ועל דבר אחד שאינו מתאים לשבת (אלא מתאים יותר ליום חול).
הסבירו לחניכים מה ההבדל בין מדינה יהודית, שיש בה כללים שמחזקים את היהדות, למדינת יהודים, שחיים בה דווקא יהודים אבל כלליה הם ככללי שאר האומות הדמוקרטיות. הסבירו שמאז הכרזת עצמאות המדינה לפני 70 שנה יש לנו שאיפה שהמדינה שלנו לא תהיה מדינת יהודים בלבד אלא מדינה שאופייה יהודי.
בחלק הזה ננסה לעורר דיון על מידת האחריות שיש לנו כיחידים ולנו כתנועת בני עקיבא בסוגיית השבת במדינת ישראל כפי שנפגשנו איתה בפעולות האחרונות.
נסמן צד אחד של החדר כ-0 וצד אחר כ-10. אפשר להכין ציר מספרים מוחשי ולהניחו על הרצפה. הקריאו בקול היגדים מתוך רשימה (נספח 3) ובקשו מכל אחד להיעמד במקום המתאים בין 0 ל-10, על פי מידת הסכמתו עם ההיגד.
אחרי שהחניכים ייעמדו, בקשו בכל פעם משניים-שלושה לשתף את הקבוצה בבחירתם. מדוע נעמדו היכן שנעמדו? למה הם חושבים כך? עודדו את החניכים לנהל דיון רחב על כל היגד. פתחו דיון בעיקר סביב שאלת האחריות של בני עקיבא והאמירות הציבוריות שאמורות להיות לתנועה בעניין.
לשבטים הצעירים: הביאו סוכריות גומי או מסטיקים בשישה צבעים לפחות, וחלקו אותם לשקיות נפרדות, שקית לכל צבע. ליד כל צבע כתבו הגדרה (נספח 4). על כל חניך וחניכה להרכיב שיפוד שעליו יהיו הדברים שלדעתו הם החשובים ביותר בשבת. בסוף בקשו מהחניכים להציג את השיפוד שלהם ואת ההגדרות.
בפעולה זו עסקנו בשאלת השבת במדינת ישראל. הבנו שיש חלקים באוכלוסייה שמעוניינים באווירה של מדינה יהודית, וחלקים שאינם מעוניינים באווירה כזאת. מובן שהפערים האלה עלולים ליצור מתחים וחוסר הסכמה. שאלנו את עצמנו על מידת האחריות שיש לנו בעניין ועל המעורבות שאמורה להיות בו לבני עקיבא כתנועה.
“האם ניתן את כוהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חופשים אנחנו בכח החכמות והמדעים. ועל כן נפר כל תחבולות כוהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלוא אותם בבתי מקדשי אל, כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות. חיל הצבא וכוהני הדת שניהם כאחד נכבדים יהיו בעינינו, ככל הכבוד הגדול אשר ירחש לבנו אל משרות כהונתם, אשר עלינו לכבדן. אך בהנהגת ענייני המדינה, אשר בכבודה יתיימרו, אין להם כל עסק, לבל יביאו בה מבוכה מבית ומחוץ.”
“בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.
לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.
מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגנים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.
[…] השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ־ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות־זכויות בתוך משפחת העמים.
שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ־ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל־ישרים במולדת עמם…
ב־29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ־ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.
זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.
לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ־ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, היא מדינת ישראל […]
מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.
[…] אנו קוראים – גם בתוך התקפת־הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.
אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ המשותף לקדמת המזרח התיכון כולו.
אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.
מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל־אביב, היום הזה, ערב שבת, ה׳ אייר תש״ח, 14 במאי 1948″.