תקציר הפעולה

תרבות ויצירה

"הִנֵּה זֶרֶם מַיִם קָרִים עַל הָעֲצָמוֹת הַמְּפֻצָּחוֹת: "אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִתְנַעֶרֶת". הַהִתְעוֹרְרוּת הִיא אָמְנָם אִטִּית, אִטִּית מְאֹד, עָקֵב בְּצַד אֲגוּדָל, וּבְהַפְסָקוֹת גְּדוֹלוֹת, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם הִיא מִתְנַעֶרֶת, נִצָּנֵי הַתְּחִיָּה נִשְׁקָפִים לְמִי שֶׁחָפֵץ לְהִסְתַּכֵּל יָפֶה. אֶחָד מִסִּימָנֵי הַתְּחִיָּה הַמֻּבְהָקִים הִיא הַפְּעֻלָּה הַנִּכְבָּדָה הָעוֹמֶדֶת לָצֵאת מֵאֲגֻדָּתְכֶם הַנִּכְבָּדָה: "תְּחִיַּת הָאָמָּנוּת וְהַיֹּפִי הָעִבְרִי בְּא"י [ארץ ישראל]". מְלַבֵּב הַמַּחֲזֶה וּמַרְהִיב לִרְאוֹת אֶת אַחֵינוּ רַבֵּי הַכִּשָּׁרוֹן, גְּאוֹנֵי הַיֹּפִי וְהָאָמָּנוּת, הַמּוֹצְאִים מָקוֹם הָגוּן בַּשְּׂדֵרוֹת הַרְחָבוֹת וְהַגְּבוֹהוֹת שֶׁל הַחַיִּים הַכְּלָלִיִּים, וְרוּחַ מָרוֹם נָשָׂא אוֹתָם לַהֲבִיאָם יְרוּשָׁלַיְמָה, לְעַטֵּר אֶת עִירֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהִיא כְּחוֹתָם עַל לִבֵּנוּ, בְּפִרְחֵיהֶם הַנֶּחְמָדִים, לִהְיוֹת בְּקִרְבָּהּ לְכָבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת, גַּם לִבְרָכָה וְתוֹעֶלֶת.
וְסִימָן טוֹב כָּזֶה נָכוֹן שֶׁהַכֹּל יִהְיוּ שְׂמֵחִים בּוֹ, הַצְּעִירִים וְגַם הַזְּקֵנִים, גַּם הַיּוֹתֵר קָרִים וְהַיּוֹתֵר טְרוּדִים בִּשְׁאֵלַת הַקִּיּוּם הַחֲמוּרָה מְאֹד.
הַיַּלְדָּה הַנְּעִימָה וְהָאֲהוּבָה, הַבַּת הַנֶּחְמָדָה, שֶׁאַחֲרֵי מַחֲלָה אֲרֻכָּה וּמְמֻשֶּׁכֶת, גַּם נוֹאֶשֶׁת, אַחֲרֵי מַרְאֶה שֶׁל פָּנִים חִוְּרִים כְּסִיד, שְׂפָתַיִם כְּמַרְאֶה הַתְּכֵלֶת, חוּם בּוֹעֵר כְּתַנּוּר, סִמּוּר וּפִרְפּוּר צַמְרִירִי, הִנֵּה פָּקְחָה עֵינֶיהָ וַתִּפְתַּח שְׂפָתֶיהָ הַסְּגוּרוֹת חוֹתָם צַר, הַיָּדַיִם הַקְּטַנּוֹת מִתְנוֹעֲעוֹת בִּתְנוּעָה שֶׁל חַיִּים, הָאֶצְבָּעוֹת הַדַּקּוֹת וְהַצַּחוֹת הוֹלְכוֹת אָנֶה וָאָנָה, הֵן מְבַקְּשׁוֹת אֶת תַּפְקִידָן. הַשְּׂפָתַיִם נָעוֹת, כִּמְעַט שָׁבוֹת לְמַרְאֶה בָּשָׂר, וְקוֹל כָּאוּב מֵהֶן נִשְׁמָע: "אִמָּא, אִמָּא, הַבֻּבָּה, תְּנִי לִי הַבֻּבָּה, הַבֻּבָּה הַחֲבִיבָה שֶׁזֶּה זְמַן כַּבִּיר לֹא רְאִיתִיהָ". קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, הַכֹּל שְׂמֵחִים, הָאָב וְהָאֵם הָאַחִים וְהָאֲחָיוֹת, גַּם הַזָּקֵן וְהַזְּקֵנָה שֶׁכְּבָר שָׁכְחוּ מֵרֹב שָׁנִים גַּם אֶת מִשְׂחֲקֵי הַיַּלְדוּת שֶׁל בְּנֵיהֶם. "שׁוֹשַׁנָּה הַקְּטַנָּה מְבַקֶּשֶׁת אֶת הַבֻּבָּה", בָּרוּךְ ה' אוֹת לְטוֹבָה. וַדַּאי כְּבָר חֲלָצַתָּהּ חַמָּה (על פי שַׁבָּת קל"ז). גַּם הָרוֹפֵא הַקָּרוּא כְּאָהוּב הַבַּיִת וְהַמִּשְׁפָּחָה לָקַחַת חֵלֶק בְּשִׂמְחָתָהּ תַּחַת אֲשֶׁר הִשְׁתַּתֵּף בְּצַעֲרָהּ, הִנֵּה גַּם הוּא מַסְכִּים: "אוֹת לְטוֹבָה", הַקְּרַיְזִיס עָבַר בְּשָׁלוֹם. עַתָּה הַתִּקְוָה מְשַׂחֶקֶת כִּי תִּחְיֶה שׁוֹשַׁנָּה, תִּגְדַּל וְתִיף, וְתֵהֵא לִגְבֶרֶת בַּבָּנוֹת. הַבֻּבָּה אָמְנָם הִיא הַשְּׁאֵלָה הָרִאשׁוֹנָה, אֲבָל עוֹד תִּשְׁאַל וְתִשְׁאַל. רוּחָהּ וּגְוִיָּתָהּ יֵלְכוּ הָלוֹךְ וְחָזָק, תִּדְרֹשׁ עוֹד גַּם מַרְפֵּא, גַּם מָרָק, גַּם בָּשָׂר וְלֶחֶם, גַּם שַׂלְמָה, גַּם שְׁבִיסִים וְשַׂהֲרוֹנִים, גַּם מוֹרֶה וְעֵט, גַּם סֵפֶר וַעֲבוֹדָה, וְעוֹד, וָעוֹד. לְמַרְאֵה דְּבָרִים כָּאֵלֶּה יִצְהֲלוּ הַכֹּל. הַזָּקֵן וְהַזְּקֵנָה יַחְגְּרוּ גִּיל. הָאָב וְהָאֵם עֵינֵיהֶם דּוֹלְפוֹת דֶּמַע שָׂשׂוֹן. הָאַחִים וְהָאֲחָיוֹת הַצְּעִירִים יִמְחְאוּ כַּף וְיִרְקְדוּ מִטּוֹב לֵב. וְזֶה לְזֶה מְמַלְּלִים: "שׁוֹשַׁנָּה קְטַנָּה, הַיָּפָה וְנֶחְמָדָה, שׁוֹאֶלֶת בֻּבָּה, הֶאָח!".
יְרוּשָׁלַיִם הָאֲהוּבָה, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים, בַּת צִיּוֹן הַיְקָרָה, זֹאת הַבַּת הַיְקָרָה, חוֹלַת מַחֲלַת הַגָּלוּת הַמָּרָה, הַזְּעוּמָה וְהַמְּמֻשָּׁכָה. בָּנֶיהָ שְׁכֵחוּהָ, רַבִּים נוֹאֲשׁוּ מֵרִפְיוֹן לֵב, מִתִּקְוָה וְחַיִּים עֲבוּרָה. עַתָּה זֶרֶם חַיִּים מַרְעִיד בְּרַעַד נָעִים אֶת הָעֲצָמוֹת הַמְּדֻכָּאוֹת וְהַחוֹלוֹת, הִיא דּוֹרֶשֶׁת יֹפִי, אָמָּנוּת, מְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת. אוּלַי אֵין הַדָּבָר בְּעִתּוֹ, יֹאמְרוּ בַּעֲלֵי חֶשְׁבּוֹן, יֶשְׁנָם צְרָכִים קְדוּמִים, יוֹתֵר מֻכְרָחִים. כֵּן, אוּלַי וְאוּלַי, יֵשׁ וְיֵשׁ, אֲבָל הַדְּרִישָׁה הַבָּאָה מִלֵּב בָּנֶיהָ, מֵרוּחָהּ אֲשֶׁר שָׁפְכָה עֲלֵיהֶם, הַדְּרִישָׁה בְּעַצְמָהּ הִיא אוֹת חַיִּים, אוֹת תִּקְוָה לִישׁוּעָה וְנֶחָמָה.
וּמַה נִכְבָּד הוּא לָדַעַת, שֶׁאוֹת חַיִּים זֶה אֵינֶנּוּ רַק אוֹת רֵיק מִכָּל תֹּכֶן מַמָּשִׁי, כִּי אִם יֵשׁ בּוֹ גַּם כֵּן פְּרִי וְתוֹעֶלֶת. הַמִּקְצוֹעַ הֶחָשׁוּב הַזֶּה, שֶׁל הָאָמָּנוּת הַיָּפָה, יוּכַל בֶּאֱמֶת לְהָבִיא בְּרָכָה וְלִפְתּחַׁ שַׁעֲרֵי פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה לְמִשְׁפָּחוֹת רַבּוֹת מֵאַחֵינוּ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ. "וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה" (יחזקאל מ"ז, י"ב). וְהוּא יְפַתַּח ג"כ [גַּם כֵּן] אֶת רֶגֶשׁ הַיֹּפִי וְהַטֹּהַר, שֶׁבְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים מֻכְשָׁרִים לוֹ עַד מְאֹד, יְרוֹמֵם נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וּמְדֻכָּאוֹת לָתֵת לָהֶן הִסְתַּכְּלוּת בְּהִירָה וּמְאִירָה, עַל הַדְרַת הַחַיִּים, הַטֶּבַע וְהַמְּלָאכָה, עַל כְּבוֹד הָעֲבוֹדָה וְהַחֲרִיצוּת. כָּל אֵלֶּה הִנָּם פְּרִינְצִיפִּים (עֶקְרוֹנוֹת) נִשָּׂאִים, שֶׁמְּמַלְּאִים אֶת נֶפֶשׁ כָּל אִישׁ עִבְרִי רִגְשֵׁי גִּיל וְהָדָר".

(אגרת הראי"ה למייסדי בית ספר "בצלאל")

שאלות לדיון

1. למה תחיית האומנות הארץ ישראלית היא סימן לתחיית האומה? הסבירו את המשל שהרב מביא באיגרת.
2. למה אומנות ותרבות כל כך חשובים ומרוממים? מה האומנות מוסיפה לרוח האדם?

הסבר

האיגרת נשלחה למייסדי בית הספר לאומנות בצלאל.
ארץ ישראל מתנערת מתרדמת הגלות. בכל אלפי שנות הגלות הייתה ארצנו רדומה ושוממה, ואחד מסימני התחייה הוא שיבת האומנות היהודית המקורית.
הרב מביא משל על ילדה ששמה שושנה, שהייתה חולה מאוד ולאחר מחלה ארוכה וכמעט ייאוש מיכולתה להירפא היא מתחילה להראות סימני חיים ומבקשת את הבובה שלה. כל הסובבים שמחים וגם הרופא רואה בחיפוש אחר הבובה סימן שהמשבר מתחיל לחלוף.
כמו שושנה גם עיר הקודש ירושלים חלתה במחלת הגלות, והינה עתה היא שבה לתחייה ודורשת יופי ומלאכת מחשבת שישיבו את האומנות והתרבות.
יש שיאמרו שלא אומנות ואסתטיקה הם הצורך החשוב כרגע, אך כמו הילדה שושנה המחלימה ומבקשת את בובתה, הרצון לחדש את האומנות הארץ ישראלית הוא עצמו מסמל את הרצון לתקווה ולישועה.
אות החיים של הקמת בית הספר לאומנות יחיה את הרגשות ואת הערכים החשובים שמובילים את החיים שלנו.