איתור סניפים וכפרי בוגרים
אם במקרה אני פוגש מישהו
שלא מבין אותי או חושב שאני תינוק,
אם במקרה,
אני פוגש מישהו
שלא יודע לצחוק ולבכות,
אם אני פוגש מישהו כזה,
אני תיכף מספר לו על האיש הירוק:
היה היה פעם, בעיר ירוקה, גר לו איש אחד, איש ירוק.
האיש הירוק גר בבית ירוק עם דלת ירוקה וחלונות ירוקים. הייתה לו אישה ירוקה, ושני ילדים ירוקים. ובלילות, הוא היה ישן במיטה הירוקה שלו וחולם חלומות ירוקים ירוקים.
יום אחד, קם האיש הירוק בבקר ירוק, נעל נעליים ירוקות, לבש חולצה ירוקה ומכנסים ירוקים, על ראשו חבש כובע ירוק ויצא החוצה. האיש הירוק נכנס לאוטו הירוק שלו, ונסע בכביש הירוק.
מצד אחד של הכביש, ראה האיש ים ירוק, ומצד שני המון פרחים ירוקים. זה היה יום יפה, והאיש הירוק שמח, ושר שירים ירוקים, ועשן סיגריה ירוקה עם עשן ירוק.
ואז ראה האיש הירוק שעל שפת הכביש עומד איש כחול. האיש הירוק עצר את האוטו הירוק שלו ושאל את האיש הכחול: “הי איש כחול, מה אתה עושה פה?”
“אני”? אמר האיש הכחול, “אני מסיפור אחר”.
“הקשר עם האחר שזור אך ורק בתור אחריות. בין אם אתה מקבל או דוחה אותה, בין אם אתה יודע או אינך יודע איך ליטול אותה. בין אם אתה מסוגל לעשות משהו קונקרטי למען האחר, אם לאו. לומר: הנני. לעשות משהו למען האחר, לתת, להיות רוח אנוש”.
למורה שלום! יש לו עיניים גדולות ופיקחות וחיוך שובה לב, הוא מצחיק, רגיש, חכם, נבון ויש לו ADHD. יש לו בתוך הראש תחנת-רכבת סואנת ופקחי התנועה שלו הלכו לישון ולא תמיד הם מתעוררים בכדי לכוון את התנועה.
רציתי לספר לך על יום רגיל בחייו של הילד שלי: הוא קם בבוקר ומיד צריך לדעת מה מצפה לו בהמשך היום, הוא לא רוצה ללבוש מעיל כי כל הזמן חם לו. ארוחת בוקר: הוא יושב וקם, ושוב יושב וקם, ונזכר בצעצוע בחדר, ושוב חוזר וכוס השוקו נשפכת, ושוב צריך להחליף בגדים והפתק בחולצה מעצבן אותו והפס של הגרב מוציא אותו מדעתו…
סיימנו ארוחת בוקר. אני ניגשת עם כדור הריטלין. “למה אני צריך לקחת, החברים שלי לא מקבלים”… וכמו בכל בוקר אני מסבירה לו שיש אנשים שלא רואים טוב ויש להם משקפיים ויש אנשים שלא נושמים טוב ויש להם משאף ויש אנשים כמוהו שיש להם הפרעת קשב וריכוז וצריכים כדור שיעזור להם להיות מאוזנים. הכדור נבלע והוא בדרך לבית ספר.
השעה 12:00, טלפון מבית ספר. כשכל אמא רואה את המספר של בית הספר, היא מיד חוששת האם קרה משהו? אולי נפצע? אבל אני יודעת כבר על מה השיחה. השעה 12:15, אני בביה”ס, הוא מחכה לי במזכירות, העיניים מושפלות לרצפה, הפה קפוץ והפנים אדומות. מה קרה? אני שואלת, “די!” הוא צורח. נכנסים לאוטו והוא מסרב לדבר, המורה כבר אמרה לי שהוציאו אותו מהשיעור ובחוץ הוא הרביץ לאחד הילדים.
12:30 הגענו הביתה, אני מנסה לדבר והוא מקבל התקף זעם, אני מחבקת אותו חזק חזק (כמו שלימדו אותי מאז שהיה קטן, אבל בינתיים הוא הפך להיות חזק). הוא צורח “תעזבי אותי, אני שונא אותך ואת בית ספר ואת כולם”. אני מחבקת יותר חזק ולוחשת לו באוזן: “אני איתך עד שתירגע, אני אוהבת אותך ולא אעזוב עד שתירגע”. לאט לאט הצרחות והקללות מתחלפות בבכי קורע לב, הגוף שלו מתחיל להיות רפוי ואני עדיין מחזיקה, עוזרת לו לאסוף מחדש את מה שהתפרק שם בפנים, עוזרת לו להסדיר חזרה את התנועה בתחנת הרכבת שבראש שלו. “המורה המעצבנת הושיבה אותי ליד א’, היא יודעת שהוא מעצבן אותי, היא יודעת שהוא צוחק עליי, אז הוא עיצבן אותי וחוץ מזה לא הבנתי בכלל על מה היא דיברה ושיעמם לי, אז נתתי לו בעיטה. היא הוציאה אותי לחשוב בחוץ, אבל בחוץ ראיתי את ד’ והוא רצה שנשחק בכדור-רגל. ואז הלכנו מכות, זה היה בצחוק, גם הוא הרביץ לי אבל המורה ראתה רק אותי”.
אנחנו יושבים, אני מסבירה לו את הסיטואציה, מסבירה לו עד כמה זה חמור ומנסה למצוא איתו דרכים אחרות שהיה אפשר לפתור את העניין. הוא כותב מכתב התנצלות למורה ולילד ואני יודעת שהפעם הבאה לא תאחר לבוא.
צהריים: יושבים להכין שיעורים, הוא לא מוצא את העיפרון, מביאים עיפרון חדש. עכשיו הוא לא מוצא את המחדד, ואת החוברת הוא בכלל שכח בכיתה. מתחילים לעבוד, עכשיו הוא צמא, הכוס נשפכת, חוזרים לשולחן. האותיות קופצות לו והמספרים מתבלבלים, הוא בכלל לא מבין מה הם רוצים ממנו. “אני טיפש ואני לא מצליח”. “אתה לא טיפש! לוקח לך קצת יותר זמן אבל אתה תצליח, אני יודעת שתצליח”. בסוף הוא מצליח, פתאום לרגע הוא צלול וממוקד, אני רואה שהוא נלחם בשיניים בתחנת רכבת שדוהרת לו בראש ואני מעריצה אותו על הכוחות שהוא אוסף בכדי לתת עוד מאמץ קטן. סיימנו שיעורי בית.
אחר הצהריים הוא רוצה להיפגש עם חבר, אבל אף חבר לא מתקשר. אני יודעת שהילדים אוהבים אותו, אבל אני גם יודעת שההורים מעדיפים שהילדים שלהם ישחקו עם ילדים “רגועים” יותר.
הוא מזמין חבר, הוא קופץ ממשחק למשחק, ממצה כל פעולה אחרי מספר דקות, הוא יוצא ונכנס ושוב יוצא ונכנס והחבר כבר מותש כי הוא לא מספיק לעמוד בקצב. אני עוצרת אותו, מנסה להראות לו מה קורה, אבל הוא לא מבין. הוא חושב שלכולם יש כנראה תחנת רכבת בלי פקחי תנועה בראש.
לפנות ערב הריטלין נגמר ומגיע השלב שהרופאים קוראים לו “ריבאונד”. אני קוראת לו השלב שהילד שלי מתחרפן לגמרי. הוא קופץ מספה לספה כמו קוף, הוא מציק לאחותו ומרביץ ומציק לכל מי שבסביבתו. אני תופסת אותו, מסתכלת לו בעיניים ואומרת שאם לא יירגע במיידי אני אצטרך לשלוח אותו לחדר. אבל העיניים חלולות, אין שם אף אחד, הוא בכלל לא רואה אותי ואני יודעת שאין לו כמעט שום יכולת להשתלט על מה שהגוף שלו עובר ברגעים אלו.
אני מוציאה אותו לטרמפולינה – “תקפוץ! תוציא את זה פה”. אחרי 45 דקות זה נגמר, הילד שלי חוזר, הבית נראה כמו שדה קרב, האחים שלו כועסים עליו והוא כאילו כלום לא קרה. הוא מתקלח, האמבטיה שוב כולה מוצפת, הוא עוזר לי לנקות. “אפשר לנסוע באופניים?” “לא! נגמר היום, אוכלים והולכים לישון”. אני כבר מותשת והוא כאילו רק התחיל את היום. הוא נרדם, הוא ישן ונראה כמו מלאך, אני מסתכלת עליו ותוהה איך בגוף הקטן והחמוד הזה מתחולל כאוס כל כך גדול רוב היום.
מורה יקרה, זה הילד ההיפראקטיבי שלי. מחר בבוקר תפגשי אותו ואולי בתוך תוכך תגידי “שוב המופרע הזה”, אולי הפעם תסתכלי עליו קצת אחרת, אולי תושיבי אותו לידך, אולי תניחי עליו יד מדי פעם בכדי להגיד לו “אני רואה אותך, זה בסדר”, אולי תתני לו תפקיד אחראי על מנת שלפקחי התנועה שלו תהיה מוטיבציה להתעורר משנתם.
אולי לרגע תדמייני איך זה לשבת בכיתה ושכל זמזום של מזגן, כל דלת שנטרקת, כל מקדחה בחדר הסמוך מצליחה להסיח את דעתך. תנסי לדמיין שאת מסתכלת על הלוח ועד שאת מגיעה למחברת כבר שכחת מה רצית להעתיק. תנסי לדמיין שהידיים והרגליים שלך חייבות לזוז כל הזמן.
הילד ההיפראקטיבי שלי יגדל להיות אדם טוב, ישר, משכיל ומאושר, הוא ילמד לנתב את האנרגיות שלו נכון. אבל עד שזה יקרה הוא זקוק לך, המורה שלו, להבין אותו, להיות יצירתית, להיות קשובה והכי חשוב – לחשוב שהוא פשוט ילד נורא מיוחד ולא סתם ילד מופרע. יש לי ילד היפראקטיבי והוא יחיד ומיוחד והוא רק שלי!
אני כותבת את הכתבה הבאה בחשש רב, אני יודעת שיהיו רבים שירימו גבה ואף יתקפו אותי אך ברצוני להיות כנה.
אחרי הרבה זמן שלא יצאתי לבלות עם בעלי וילדיי, יצאנו לפני שלושה ימים (יום חמישי) ללונה-פארק, שילמנו בין 60 ל-80 שקל לכל אחד מבני המשפחה, וכן ארוחת צהריים שבמקום נמכרת במחיר יקר מאוד. אתם וודאי מצפים, כמוני, שבילוי במחיר כזה יהיה בילוי מושלם! אך התשובה היא לא. במקרה באותו היום שאנחנו הגענו ללונה-פארק הגיעה קבוצה של אוטיסטים מבית ספר כל שהוא. הקבוצה מנתה למעלה מ40 תלמידים, רובם על כסאות גלגלים, כולם שונים בצורה כזו או אחרת.
שלושת ילדיי נצמדו אליי ולבעלי ולא נהנו מיום חופשי בשמש, לכל מתקן הם רצו שנבוא איתם ונעלה איתם. אני בעצמי פחדתי ללכת לבד. התלמידים האוטיסטים לעומתם עברו בחופשיות בין המתקנים, כאשר התלמידים עם כסאות הגלגלים עיכבו את התורים זמן רב כי העלייה על המתקנים, ולחלק מהם הקשירה של הכסאות ערכה זמן רב. כמו כן בזמן שעמדנו בתורים התלמידים ניסו לפתוח איתנו בשיחות מוזרות, חלקם הזילו ריר וחלקם ניסו לגעת בנו. חזרנו אחרי לא הרבה זמן הביתה והרגשנו שהיינו בבריחה מתמדת מאותם תלמידים במהלך כל היום.
חשוב לי שתבינו שאין לי דבר נגד האנשים הללו, ואני תומכת אפילו בהקלות במיסים שנותנים להם וכדומה! אבל צריך להבין שהם לא מתאימים לכל המקומות שמיועדים לאנשים “רגילים”, צריך להכיר בעובדה שנער שנוזל לו ריר מהפה עלול להגעיל את 90% מהאנשים שנמצאים לידו ולא לייפות את העובדות האלה באמירות יפות של “צריך לקבל את כולם…” כי אפשר לקבל אותם ע”י בניית לונה-פארק לנכים. או לפחות, הייתי מצפה ממנהלי הלונה-פארק להודיע לנו כשהתקשרנו לרכוש את הכרטיסים שעומדת להגיע קבוצה של תלמידים מבית הספר לאוטיסטים ואז הבחירה כבר תהיה בידינו.
“הרואה… את הננס ואת החרש ואת השוטה ואת השיכור אומר: ‘ברוך משנה הבריות'” (תוספתא ברכות ו, ג).
באר שבע. לפני חודש וחצי. באנו לנחם אבלים. תחילה נראית ה”שבעה” כשאר אבלות שמתרגשת מפעם לפעם על משפחה בישראל, אך אין זו “שבעה” רגילה. אמת, כבשאר אבלות הנוהגת בישראל ישובים אחיו ואחיותיו של המנוח על כיסאות נמוכים (הוריו כבר נפטרו מן העולם ואישה לא נשא). מנחמים רבים גודשים את הבית, מתכבדים ב”ברכות” לעילוי נשמה. כדרך שנוהגים אבלים משיחים אחיו במעשיו של המנוח בחייו. בן חמישים ושתיים היה בפטירתו, ובכל זאת האריך ימים הרבה. שרלי (שלום) אוחיון לקה בתסמונת דאון, אנשים מסוגו אינם מאריכים על פי רוב ימים. “ימיו כימי אדם אחר בן למעלה מתשעים” ציטטו אחיו את הרופאים.
כשהיה שרלי ילד טרם התפתחה ההתייחסות הנפשית והמילולית כלפי אנשים כמותו. קראו לו “משוגע”. שרלי היה מן האנשים שההלכה מורה על הרואה אותם לברך ברכה מיוחדת: “ברוך משנה הבריות”. כדרכם של חז”ל כל מפגש בעולם, כל ראייה, כל אכילה ובוודאי כל מצווה חייבת לייצר בנפש האדם משמעות. הברכה מחברת בין המאורע שלנגד עינינו לבין יד ה´ המנהלת ומכוונת את עולמו. כאשר אנו נפגשים עם אדם חריג במראהו או בכישרונותיו מעוררת אותנו הברכה לחשוב על כך שהבורא ברא בכוונה “בריות משונות”.
נדמה לי שמי שבירך אי פעם את הברכה הזאת חש אי נחת. קשה לברך את ה´ על הפגמים שטבע באנשים. שאלות רבות מתעוררות על דבר הצדק או אי הצדק המצוי בכך שאנשים סובלים על לא עוול בכפם והופכים על לא עוול בכפם ל”בריות משונות”. לא כל כך פשוט לברך על כך… נראה כי אנו מברכים את ה´ על קלקולים שאנשים אחרים נושאים על גבם. ובכל זאת, ברכה היא ולא קללה ועלינו להבין את סודה.
ההלכה מחלקת בין פגמים מולדים לבין כאלה שאירעו במהלך הזמן כתוצאה מתאונה או פגיעה אחרת בידי אדם. על מומים מולדים אנו מברכים “ברוך משנה הבריות” ואילו על פגמים שאירעו בידי בשר ודם אנו מברכים “ברוך דיין האמת”.
בספר “יד המלך” מבואר כי פגמים הנעשים בידי אדם הם באחריותנו. הכישלון הביא עמו צרה, אשר על כן הברכה דומה לברכה על מותו של אדם, “דיין האמת”, אך לפגמים מולדים אנו מתייחסים אחרת:
“בחסרון הנולד עם האדם ממעי אמו… מאת ה´ הייתה זאת לו, והצור תמים פעלו, ומאתו לא תצא רעה, וכל החסרונות האלה להשלמת כל הבריאה ולטובתה בכלל היו, ואין זה בגדר חסרון להניח עליו שם רע כלל, על כן גם בנוסח הברכה שמברכים עליו, אין מברכים ´ברוך דיין אמת´ כשם שמברכים על הרעה, רק ברוך משנה הבריות. כשם שמברכים על כל טובה ועל כל בריות טובות ונאות שברא השם ב”ה בעולמו, ברוך שברא בריות טובות ונאות לטובת העולם בכללי, כך מברך להודות לשם ה´ על כל טובה אשר היה להבריאה בכלל, אף אם הוא בא ע”י איזה חסרון בתולדות הפרטי. ברוך ששינה הבריות לטובת העולם…” (יד המלך, מאמר האמונה והביטחון).
כשישבנו שם, בניחום האבלים על שרלי, מקשיבים לסיפורים על אודותיו שסיפרו כולם, ניתן היה להבין באמת את טיבה של ברכת “משנה הבריות”. שרלי סבל מפיגור. הוא לא קנה לעצמו את כל התובנות המחוכמות שמאפיינות מבוגרים. הוא לא ידע מה אינו נחשב נימוסי, הוא לא למד להדחיק רגשות טבעיים בחברתם של אנשים. במידה רבה הוא נשאר ילד עם חסרונותיו של ילד אבל גם עם הקסם של הילד. ניתן היה לראות כי עיניהם של המספרים נוצצות. הן נצצו מדמעות של צער אך גם מן ההתרגשות שהעלתה דמותו הפשוטה והישרה בזיכרונם.
“ברוך משנה הבריות”, אנו מברכים ואולי מתכוונים לברך את ה´ הבורא לעתים ברייה שאיננה חוסמת את רגשותיה, ברייה מלאה תמימות ופשטות, שאיננה מתוחכמת ומסובכת, שמביאה את עצמה כמות שהיא ללא כחל וסרק, ללא איפור ומסכות, בתמימות ובכנות שאינן מצויות אצל האנשים הבלתי משונים. ברייה שטוב ליבה פונה לכול בלא חשבונות ועכבות. ברייה שכולה שמחה.
אולי, כך חשבתי שם לשמע הדברים, אולי איננו מברכים “משנה הבריות” על האדם שנשתנה בברייתו, אולי בעצם אנו מברכים על עצמנו. ברוך השם שהפך אותנו למשונים, שהעניק לנו את היכולת להסתיר ולהדחיק, להחביא את מחשבותינו ולא לתת דרור לפרצי רגשותינו. ברוך השם שאנו יודעים להעלים את המתחולל בקרבנו שהרי העולם אינו יכול לשאת את הכנות המתפרצת בלא גבול ומחסום, ובכל זאת ברוך השם שלא כולנו מתוחכמים כל כך… המפגש עם מי שלא השתנה, עם מי שנותר בטבעיותו, מזכיר לנו כי אולי השתנינו מדי, אולי הרחקנו לכת במורכבות וחשבונות רבים, ושכחנו את הטבעיות הפשוטה המופיעה מלאת חן בשרלי וחבריו.
הסיפורים נמשכים ואיתם גוברות המחשבות. שמענו כמה מסירות נדרשה מהוריו של שרלי על מנת לגדלו באהבת אין קץ. לאחר מותם אימצו אותו אחיו אל חיקם. הוא התגורר בקביעות בביתה של אחותו ומפעם לפעם התארח לזמנים ממושכים בביתם של שאר האחים. קשה להפריז בחשיבות של עולם החסד שבנה שרלי בסובבים אותו, מלוא חופניים חסד המתחייב מן הטיפול המסור במי שחייו אינם כשל אחרים. לא רק למידת החסד זכתה סביבתו בזכותו, גם לראייה נכונה יותר של החיים – ילד הסובל מתסמונת דאון מעניק להוריו ולמשפחתו פרופורציות חדשות על החיים, מדויקות ועמוקות יותר. פתאום הכול נראה אחרת, הטפל איננו דוחק רגליו של העיקר, ונבנית הכרת תודה כלפי דברים רבים, שהרי דבר אינו מובן מאליו עוד בחיים.
יכולנו להישאר שם ולשמוע עוד ועוד. מעולם לא העליתי על דעתי שעולם מלא ניתן לדלות ממי שסובל מפיגור. בצאתנו ידעתי כי הברכה “משנה הבריות” מדברת לא מעט על הסובבים את האדם הלוקה בפיגור, אי אפשר לחיות במחיצתו של אדם הסובל מפיגור, להישאר אדיש ולא להשתנות.
ברוך משנה הבריות!
לע”נ שרלי שלום אוחיון. נפטר בכ”ז תמוז תשס”ט.
באהבה ובאמונה כי תבוא התשס”ט
כדי לצפות בסרטון, סרקו את הברקוד בעזרת מכשיר הטלפון שלכם.
ואם חשבתם שהשמים הם הגבול…למרות שיתוק המוחין הרב שאול ענברי כובש פסגה נוספת; הדרך שעבר לא הייתה קלה כלל וכלל, אך הוא הוכיח לכולם שבשבילו השמים הם הגבול: הוא נהיה לרב ואף הוציא ספר המלקט שאלות ותשובות בענייני הלכות נכים ובעלי מוגבלויות. אך אם חשבתם שהוא התכוון לעצור שם ולנשום אוויר פסגות, הרי שטעיתם. לא מזמן הוא כבש עוד פסגה ונשא לאישה את בחירת לבו, נטע.
“אני חושבת שהוא הדוגמה לכולם, לכוח רצון מאוד גדול. ברגע שמחליטים החלטה ושמים איזה יעד – אז מגיעים אליו. אני מאוד שמחה ומאוד מתרגשת בשבילו,” מספרת אחותו של שאול, יעלה ענברי.
בואו לצפות באירוע שלא רואים כל יום, בחתונה של הרב שאול ענברי. כתבה מיוחדת בערוץ אורות.
כי כולנו כאן ביחד‘שווים’ – מציגה את ההתמודדות של אנשים עם מוגבלויות בישראל–
בכתבה הביאו מסיפורן האישי ליאור רובין וגיל רובין – תאומות הלוקות בשיתוק מוחין ומשולבות בבית ספר רגיל, ורעות, בת 10, כבדת ראייה, מגן אלי”ע – אגודה לקידום ילדים עיוורים – השוחה בקאנטרי קריית השרון.
במסגרת הראיונות המקצועיים הופיעה לילי לוינטון, והדגישה את חשיבות השילוב בחברה בגיל צעיר:
“המטרה שלנו זה לא רק לאמן את הילד ביכולת שלו לתקשר עם הסביבה ולהנגיש לו, אלא גם לחנך ולהסביר לילדים הקטנים האלה שבעתיד שלהם הם יהיו המעסיקים של מחר, קובעי המדיניות של מחר. זה לחנך את המשפחות וההורים של הילדים הרגילים”.
מסע הסבר – שווה להיות נגיש!
כסא גלגלים הוא לא מכשול לאהבההם נפגשו במחנה קיץ לילידם עם מוגבלויות ומאז הם יחד: עדן, חולה במחלת ניוון שרירים, וזיו, מתנדב שהגיע לעזור לילדים.
כעת השניים מתחתנים ואומרים כי הקשיים לא יפריעו להם להיות יחד.
בינתיים הם מנסים להגשים את החלום של עדן – צימר מונגש שיוכלו לבלות בו את ירח הדבש.
רק לראות מעבר לפעמים צריך זוג עיניים אחד כדי לראות את מה שאחרים אינם מצליחים לראות.
אל תפחדו לפקוח את העיניים ולגעת באמת.
“מתניתין: כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו (בברכת כהנים).
ר’ יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו” (מגילה ד, ז).
– לפי המשנה, באילו מקרים אסור לכהן לעלות לברכת כהנים?
– איזה הסבר נותנת לכך המשנה?
גמרא, מגילה כד ע”ב: “תנא (למדנו): מומין שנאמרו [הם דווקא] בפניו, ידיו ורגליו.
אמר ר’ יהושע בן לוי: ידיו בוהקניות (=מנומשות מאוד) לא יישא את כפיו.
תניא נמי הכי (וכך נאמר גם בברייתא): ידיו בוהקניות – לא יישא את כפיו.
עקומות ועקושות (=מעוקמות לצדדים) – לא יישא את כפיו.
אמר רב הונא: זבלגן (=אדם שעיניו דומעות כל הזמן), לא יישא את כפיו”.
– אילו מומים הגמרא מוסיפה על המשנה?
– מה משותף למומים אלו?
“והָא הַהוּא דהַוָה בְשִיבֶבוּתֵיה דְרַב הוּנָא וְהָוָה פַּרִיס יָדֵיה! (והרי היה אדם כזה בשכונתו של רב הונא, והוא היה עולה לדוכן ופורס את כפיו!)
הַהוּא דָש בְעִירוֹ הָוָה (=אנשי עירו כבר היו רגילים אליו ולכן היה מותר לו)”.
– מה היה המקרה בשכונתו של רב הונא?
– איך הגמרא מסבירה זאת?
בקטע מתואר מצב שבו ההלכה קשורה לנקודת המבט של הנוכחים. אנשי העיר מחליטים מה ‘שונה’ ומה ‘רגיל’, ובהתאם לכך אפשר לפסוק מי רשאי לעלות בברכת כהנים.
איפה בחיים שלנו אנחנו נתקלים באנשים ‘שונים’ מאתנו? מה גורם לנו להתרגל לשונותם? איך אנחנו יכולים לגרום להם להיות חלק אינטגרלי מהחברה? האם אנחנו נותנים להם מקום בחיים שלנו? בבתי הספר, בחינוך הבלתי פורמלי, בבתי הכנסת?
“אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את הבהקנים אומר ברוך משנה הבריות. מיתיבי: ראה את הכושי ואת הגיחור ואת הלווקן ואת הקפח ואת הננס ואת הדרניקוס אומר ברוך משנה הבריות” (ברכות נח ע”ב).
ביאור מושגים: בהקנים – שעורם מנומר (רש”י). כושי – אדם שחור. גיחור – אדם אדום. לווקן – לבקן, אדם לבן. קיפח – אדם שמרוב שכרסו גדולה נראה נמוך מאוד (רש”י). ננס – אדם נמוך. דרניקוס – אדם שראשו מכוסה יבלות או שפיו עקום. פתוי ראש – אדם ששערותיו דבוקות זו לזו. קיטע – אדם שנקטעו ידיו. סומא – עיוור. חיגר – אדם שנקטעו רגליו. קיפוף – עוף שהפה והלסתות שלו דומים לשל אדם (על פי תרגום לעזי רש”י הכוונה לעזנייה).
– האם נתקלתם באדם מהסוג הנזכר במשנה?
– מה משותף לאנשים אלו?
“את הקיטע ואת הסומא ואת פתויי הראש ואת החיגר ואת המוכה שחין ואת הבהקנים אומר ברוך דיין אמת!” (שם).
– מתי עוד נאמרת ברכת ברוך דיין אמת?
– מה לדעתכם מסמלת ברכת דיין אמת, ואיך היא קשורה לקטע זה?
“לא קשיא: הא ממעי אמו הא בתר דאתייליד (זה נולד כך וזה לאחר שנולד) דיקא נמי דקתני דומיא דקיטע שמע מינה (יש לדייק, וללמוד מהמקרה של קיטע, שנעשה כך לאחר שנולד כך במקרה זה, מדובר על בהרן שנעשה כך לאחר לידתו)”.
– איך הגמרא מתרצת את ברכת דיין אמת?
“תנו רבנן: הרואה פיל, קוף וקיפוף אומר: ברוך משנה את הבריות, ראה בריות טובות ואילנות טובות אומר: ‘ברוך שככה לו בעולמו'” (שם).
– האם ברכת ‘משנה הבריות’ נאמרת בלשון יחיד או בלשון רבים?
– מה אנחנו יכולים ללמוד מצורת ביטוי זו, הנאמרת ברבים – את מי הברכה מברכת, ומי אמור להשתנות במפגש עם הסיטואציה השונה בעולם?
בקטע מתוארת ברכת ‘משנה הבריות’, ואפשר לראות שהיא נאמרת בלשון רבים: משנה ‘הבריות’ ולא משנה ‘הבריה’. אפשר לרמוז מכך ש’הבריות’ שצריכות להשתנות הן אלו שמברכות את הברכה; לא הקיטע, הסומא, הננס וכו’. הם נבראו על ידי הקב”ה שונים ובעלי תפקיד בעולם: לגרום לנו להסתכל אחרת על המציאות.
האם נתקלתם באדם שונה מכם? אדם שנראה שונה, אדם שחושב שונה? האם ייחדתם זמן למפגש אתו? האם למדתם ממנו משהו חדש על העולם או אפילו על עצמכם?