איתור סניפים וכפרי בוגרים
פעולה ממערךלעם ישראל יש צרכים רבים ומשימות רבות שעוד עומדות לפתחו. אנחנו רוצים לפתח בחניכים שלנו תודעה לאומית, עיניים שמסתכלות סביב ורואות את האתגרים. אנחנו רוצים שהם יהיו אנשים שמוכנים לקבל אחריות וללכת לפעול למען עם ישראל, שיבינו שהמשימה מונחת על הכתפיים שלהם.
בשלב זה אנחנו רוצים שהחניכים ייחשפו לאתגרים ולמשימות שיש בעם ישראל. אפשר לעשות זאת בשתי דרכים:
מצורפות כרטיסיות עם אתגרים שיש כיום בעם ישראל (נספח 1). הניחו על הרצפה את הכרטיסיות לפי התשובות של החניכים, ואחרי שהם יסיימו הוסיפו את מה שהם לא העלו לבד.
בשלב זה אנחנו רוצים להפגיש את החניכים עם המציאות שבה אדם פרטי מקבל אחריות כללית לעם ישראל ונרתם למשימה או לאתגר. נעשה זאת על ידי מפגש עם ארבע דמויות מרחוק ומקרוב שעשו זאת: הרב דניאל סגל, הרב בני אלון, אהרן קרוב ומשה רבנו. מצורפים הסיפורים שלהן בקצרה (נספח 2) ועדות על הדרך שבה הם קיבלו אחריות. אפשר לבחור בדמות אחת מתוך הארבע או לחלק לכל חניך או קבוצת חניכים דמות אחת.
תנו להם לקרוא על דמות ואחר כך פתחו דיון. מה הדמות עשתה כאן? מה דעתי על זה? עם מה במעשה שלה אני מזדהה? למען מה גם אני הייתי מוכן לעשות דבר כזה?
בשלב זה אנחנו רוצים לגרום לחניכים לשאול את עצמם איפה עם ישראל זקוק להם, כלומר ליצור אצלם את התודעה שזו שאלה שצריכה להישאל ויש לה השלכות מעשיות על הבחירות שלהם ועל החיים שלהם. מצורף קטע ששואל את החניכים את השאלה הזו (נספח 3). לפני הפעולה מלאו את שם השבט והסניף במקום המיועד. חלקו לחניכים את הקטע ותנו להם דקה לקרוא אותו, כל אחד לבדו, ולחשוב עליו. בקשו מהחניכים שלפני שיענו על השאלה יחדדו עוד את השאלה עצמה, שימשיכו לשאול את עצמם שאלות שמכוונות אותם. לדוגמה: איפה עם ישראל צריך אותי? מה המשימה שלי בעם ישראל? מה מפריע לי במציאות העכשווית במדינה? מה אני יכול לעשות בשביל זה?
תנו להם עוד רגע לחשוב ואחר כך עשו סבב שבו כל אחד יגיד לפחות שאלה אחת ששאל את עצמו בזמן החשיבה.
הסבירו לחניכים שעצם שאילת השאלות היא עמדת נפש שמחפשת את התפקיד, שרוצה להיות שותפה בתהליך שעם ישראל עובר. אנחנו רוצים לשאול את השאלות ולהיות מוכנים לשליחות שהתשובות עליהן יזמנו לנו.
אפשר לעשות סבב נוסף שבו כל אחד ישתף במילה מה התשובה שלו לשאלה שבפתק לאחר שחידד אותה לעצמו על ידי שאילת השאלות.
ראינו בפעולה שלכל יחיד יש שליחות בעם ישראל. בעם ישראל יש הרבה משימות, קשיים ואתגרים, ולכל אחד מאיתנו יש יכולות וכוחות להתגייס למענו, לעשות את שנדרש ממנו כחלק מהעם הזה. הבנו שכדי להיות משה רבנו או אהרן קרוב צריך לבחור בחיים כאלה; חיים שמחפשים את השליחות, חיים שנאמנים לצרכים של כלל ישראל.
“וסגולה זו היא שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה’אני’ שלו, כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו: האיש הגס והשפל כל ‘אני’׳ שלו מצומצם רק בחמרו וגופו, למעלה ממנו מי שמרגיש ש’אני’ שלו הוא מורכב מגוף ונפש, ולמעלה מזה מי שמכניס לה’אני’ שלו בני ביתו ומשפחתו, והאיש ההולך עפ״י דרכי התורה, ה’אני’ שלו כולל את כל עם ישראל, שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית” (הרב שמעון שקופ, הקדמה ל’שערי יושר’).
כרטיסיות אתגרים בעם ישראל
דמויות שליחים לאורך הדורות
בוגר מכון עמיאל, היה שליח מטעם בני עקיבא בסאו פאולו.
הרב סגל הוא יליד ברזיל, כך שלא היה עליו לרכוש את השפה בטרם יצא לשליחותו בסאו פאולו. “אני עצמי ר”מ בישיבת הכותל, ואני מביא צעירים ללמוד שנה בישיבה. במסגרת התפקיד שלי הייתי תמיד בקשר עם השליחים כדי להביא צעירים. במשך השנים קיבלתי המון פניות לצאת לשליחות לקהילות שונות בדרום אמריקה. פנו אליי מבני עקיבא בסאו פאולו. הם היו תנועת נוער ורצו להפוך את זה לקהילה של ממש. לא הייתה קהילה ציוני דתית בסאו פאולו. היו ניסיונות שלא צלחו, זו למעשה הייתה השליחות שלי. אני עצמי חזרתי בתשובה על ידי שליח של בני עקיבא לפני 17 שנה, ובני עקיבא בדרום אמריקה זה שונה לגמרי מהארץ. שם אתה מתעסק המון בקירוב משום שיש שם התבוללות איומה שמגיעה ל-90 אחוזים. אני עצמי באתי ממשפחה מתבוללת, אחי התחתן עם גויה והתנתק לגמרי.
“בני עקיבא בסאו פאולו נמצאים בקשר בלתי אמצעי עם היהודים שנמצאים בסכנת התבוללות מיידית. תמיד דיבר אליי העניין הזה, וזו אחת הסיבות שיצאתי לשליחות. לבני עקיבא יש פוטנציאל עצום, משום שיש לנו הרבה יותר מה להציע מכל גורם אחר. אנחנו לא סוגלים בהתנתקות מהחיים, כך שאנחנו הרבה יותר קרובים אליהם ויכולים להשפיע עליהם. 70 אחוזים מהצעירים שהגיעו לתוכנית שלנו בישיבת הכותל עלו ארצה. ברור שיש לזה השפעה אדירה”.
לסיכום קרא הרב סגל לצעירי הציונות הדתית לצאת לשליחות: “עד לפני כמה שנים הציונות הדתית התמקדה בארץ ישראל. אנחנו צריכים לזכור שגם כשאנחנו גרים בירושלים או ביהודה ושומרון אסור לנו לשכוח את האחים שלנו שנמצאים בגולה, זה פיקוח נפש של ממש”.
הרב בנימין (בני) אֵלון היה מנהיג ציבור ציוני-דתי. הוא כיהן כשר התיירות(2004–2001) וכחבר כנסת (1996–2009), היה יושב ראש מפלגת ‘מולדת’ ויו”ר הרשימה המאוחדת ‘האיחוד הלאומי–מפד”ל’. קודם לכן היה ראש ישיבת בית אורות וממייסדי בית אל. כמו כן שימש הרב בני אלון נשיא הארגון הבין-לאומי IIACF, המאגד את השדולות הפרו-ישראליות בפרלמנטים ברחבי העולם. הוא נפטר באייר תשע”ז, ובהלווייתו השתתפו רבים מתלמידיו ומהולכי דרכו מהציונות הדתית.
רעייתו הסופרת אמונה אלון ספדה לו ואמרה: “ביקשת שלא יספידו אותך ורק בקושי נתת לי ולילדים להגיד כמה מילים. כאב לך שהמחלה פגעה בעבודת ה’ שלך. בלימוד התורה שלך. שמחת שכל בניך גרים בארץ ישראל. שמחת שלקחת חלק בגאולת ירושלים. הכול עשית ‘כי עם ישראל צריך’, להיות אחד מבניה של ציון. ובניה גם כבוניה”.
בנו של הרב אלון אלישיב (שיבי) ספד אף הוא ואמר: “ביקשת שלא יהיו הספדים, ככה גם חיית, בלי לקבל את הכבוד הראוי לך. שליחות ומסירות נפש הייתה כל חייך. גבהים ועומקים בתורה, בלימוד, בחידוש. וגם בכוחות של מעשה. מצאתי בדפים שלך משימות. ושם היה כתוב: עם ישראל. אם היה משהו שציער אותך בשנים האחרונות, זה שלא יכולת לעסוק בשליחות שכל כך בערה בך”.
בדצמבר 2008 יצא צה”ל במבצע עופרת יצוקה. אהרן קרוב, תלמיד ישיבת ההסדר קרני שומרון, אז סג”ם בחטיבת הצנחנים, היה בחופשה לרגל חתונתו. אהרן התחתן, ולמחרת בבוקר חבר ליחידתו בלחימה ברצועת עזה.
אהרן נפגע ממטען חבלה והוגדר כפצוע הקשה ביותר במבצע, סיכוייו להחלים הוגדרו כקלושים ביותר. כיום הוא בריא לחלוטין, ב”ה.
הרב זאב קרוב מתעד בספרו ‘בלבב פנימה’ את התהליך הארוך שעברה כל משפחת קרוב ואת התהליך שהוא עבר בעצמו כאב לאהרן, בעיקר מבחינה אמונית. כך הוא מתאר את החתונה והיציאה לקרב מייד אחריה:
“מתחת לחופה דמעות של שמחה ודמעות של דאגה מתערבבות אלה באלה. ‘מקדש עמו ישראל’, מברך הרב-האב, כלומר אני, ואומר: ‘צביה ואהרן, המציאות לא נותנת לחשוב שמדובר רק בבניין פרטי שלכם. זו חתונה של כלל ישראל. הבית הפרטי שלכם הוא חלק מבניין של עם ישראל כולו, חלק מ”מקדש עמו ישראל”‘.
אמרתי, ולא ידעתי כי חופה זו אכן תהיה בעוד שבועיים בסלון של כל בית בישראל. וממסך הטלוויזיה תיכנס חופה זו ללבבות רבים מהעם היהודי בארץ ובעולם.
‘אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבר לשוני אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי’, אומר החתן, והקהל יחד איתו טרם שבירת הכוס.
יהודים לא שוכחים לרגע שיש עוד משימות לאומיות, לא מתנתקים כאילו מה שיש כאן ועכשיו הוא חזות הכול. יש לפני ויש אחרי ומתוך כך יש גם עכשיו. האחד הוא חלק מכולם, ולחייו יש ערך רק אם הוא חי למען כולם.
החתונה מסתיימת, ואהרן וצביה נוסעים לביתם שבקדומים. יום שישי לפנות בוקר, כארבע שעות לאחר סיום החתונה, המירס שוב מרעים בקולו. רועי המ”פ אומר: ‘אהרן, אתה צריך להגיע, נכנסים במוצאי שבת”‘. אהרן מתקשר אליי ושואל לדעתי. בירור קצר מעלה כי החשש של אהרן הוא לצאת קירח מכאן ומכאן: הוא יעזוב את אשתו הטרייה שעות לאחר חתונתם אך מבצע קרקעי לא יתחיל, כפי שהיה עד עתה.
‘אם נכנסים אני חייב להיות עם החיילים שלי’, הוא אומר בלי היסוס.
אז אהרן נוסע לחייליו, ואילו הכלה והמשפחה נשארות בשבת שבע ברכות בלי חתן. בלי ספק מציאות מוזרה. בבית הכנסת בבוקר כולם מלחששים ‘החתן נסע’. שאלות רבות, ערכיות והלכתיות, על שבת חתן ללא חתן. אולם במלחמת מצווה כולם יוצאים למלחמה, אפילו חתן מחדרו. אלפי שנים לא עמד עם ישראל בפני שאלה זו של ‘חתן יוצא מחדרו’, אלפי שנים לא היה לנו צבא משלנו העומד לעזרת ישראל מיד צר”.
משה רבנו נולד למשפחה ישראלית בזמן גלות מצרים. הוא גדל בבית המלך, אצל בת פרעה. פעם אחת כשיצא מהארמון נתקל באיש מצרי מכה איש עברי והרג את המצרי, ולאחר שהבין כי נודע הדבר נס על חייו ועבר לגור במדיין, ושם רעה את צאנו של יתרו והתחתן עם בתו ציפורה.
באחד הימים ה’ נגלה אל משה בסנה בוער וציווה עליו ללכת לגאול את עם ישראל ממצרים. בהתחלה התנגד משה לשליחות וטען שאינו כשיר לכך ופוחד שהיא לא תצליח. בשום שלב משה לא התלונן על קשיים אישיים, כמו פרידה מהמשפחה, מהסביבה המוכרת ומהעבודה, וכל הטיעונים שהעלה היו טיעונים שמביאים בחשבון את טובת הכלל. ה’ ענה על כל הטענות ומשה לקח את התפקיד.
משה הוציא את בני ישראל ממצרים והלך איתם את כל הדרך במדבר עד לארץ ישראל. לאורך הדרך נחשפה שוב ושוב גדולתו ומסירותו של משה רבנו לעם ישראל. למשל, אחרי חטא העגל ביקש ה’ למחות את ישראל ולהקים ממשה זרע חדש, ומשה אמר בתגובה: “וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָ”. משה היה מוכן שימחו אותו מספר התורה, ששמו יישכח, ובלבד שעם ישראל לא יימחק. משה ראה את עצמו כשליח של עם ישראל.
עוד נקודה משמעותית שבה רואים את מסירותו ושליחותו של משה הייתה בסוף ימיו: ה’ ציווה את משה: “נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ”, ובפסוק מיד אחר כך כתוב: “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן”. כלומר משה ידע שזו משימתו האחרונה, ואחריה ימות, אבל זה לא מנע ממנו לעשות את השליחות שלו בצורה הכי מדויקת, טובה ונקייה שאפשר, הכול למען עם ישראל.
שאלה
העולם כולו נושא עיניו לעבר עם ישראל
עם ישראל נושא עיניו אל עבר הציונות הדתית
הציונות הדתית נושאת עיניה לעבר בני עקיבא
בני עקיבא נושאת את עיניה לעבר סניף ****
סניף *** נושא עיניו לעבר שבט מעלות/מעפילים
שבט מעלות/מעפילים נושא עיניו אליך
ומה אתה עושה???