איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים ליום חול
נחלק את הקבוצה לארבע קבוצות. כל קבוצה תקבל מקרה סיפור ושאלות (נספח מספר 1). על החניכים לקרוא את הכתוב ולהתייחס לשאלות.
נחזור למליאה יחד עם כל החניכים. נבקש מכל קבוצה לספר את סיפורם.
מדריך יקר: מטרתינו להגיע מתוך הסיפורים, יחד עם החניכים להבנה מהי הכרת הטוב. הכרת הטוב הינה התנהגות של חסד וטובה כלפי מי שגמל עימנו טוב וחסד. אין זה אומר שעכשיו צריך לחיות במערכת של יחסי גומלין, אך עלינו להרגיל וללמד את נפשנו לדעת להוקיר תודה וטובה כלפי מי שהיטיב עימנו.
נשמע לכם ברור? לא כל כך… זאת אומרת, אנחנו לא תמיד מקפידים לומר תודה ולהעריך.
2.נבנה לוח משחק אשר העיקרון שלו הוא כמו סולמות וחבלים. הלוח יהיה בנוי מ-100 משבצות. בכל משבצת יופיע מספר אחד כך שהלוח ממוספר מאחד עד 100. על הלוח יופיעו לסירוגין סולמות וחבלים. בתחילתו של כל סולם יהיה כתוב (בקטן) "אמרת תודה! עלה למעלה".
נחלק את החניכים לשלושה קבוצות. כל קבוצה תקבל "חייל" ועל פי תור תהלך לפי הקוביה. במידה והשבט גדול אפשר לשחק במקביל בכמה לוחות את אותו המשחק. הקבוצה המנצחת היא הקבוצה שתגיע למספר 100 ראשונה.
נשוחח עם החניכים על הכרת הטוב.
נספר לחניכים על פה את הסיפור "בזכות אמירת שלום" (נספח מספר 2)
הערה: סיפור זה ענינו להמחיש כיצד טוב גורר אחריו טוב והכרת הטוב גוררת גם היא אחריה הכרת הטוב. יעקב לוי הכיר טובה והערכה כלפי השומר ששמר על בטחונו כל בוקר ובזכות זה זכר אותו השומר והציל את חייו. השומר זכר את הטובה והיטיב עם יעקב לוי.
התחלנו את הפעולה עם מקרים שבהם אנשים השיבו טובה לאנשים אשר הטיבו איתם. הגדיל לעשות משה רבינו שהשיב טובה לעפר וליאור שעשו עימו טובה, אפילו שהיו דוממים רק כדי שלא יתנהג הוא בכפיות טובה. אח"כ ראינו שמי שעולה ומתקדם למעלה בסולם, הוא מי שיודע להגיד תודה.
נשאל את החניכים אם הם רגילים להגיד תודה על מה שנותנים להם? יתכן ואנחנו לא כל כך יודעים לומר תודה ולהעריך.
ולבסוף ראינו את מידתו של יעקב לוי שהעריך אפילו את השומר הפשוט בשער הכניסה לבית החרושת.
עלינו לראות ולזכור מעשים אלו, וללמוד מהם. הרי אין אחד מאיתנו שיטען שלא צריך לומר תודה.. אלא שפשוט זה פורח מזכרוננו.מכאן עלינו להשתדל יותר. תודה!
להלן המקרים והשאלות:
מקרה 1:
משה רבינו היה המנהיג של עם ישראל בצאתם ממצרים. עם ישראל, נשים וגברים היו עבדים לפרעה מלך מצרים. עבודתם היתה עבודת פרך. החליט ה' הטוב להושיעם ושלח להם מנהיג בשם משה. משה רבינו ואחיו אהרון ניגשו אל פרעה מלך מצרים לבקש שיוציא את ישראל ממצרים. פרעה לא שמע להם אז החליט ה' לתת לו עשר מכות. המכה הראשונה הייתה מכת הדם. ה' אמר למשה להגיד לאהרון אחיו להכות על היאור (הים של מצרים)וכך יהפכו כל המים לדם.
משה לא רצה להיות כפוי טובה. כשהיה משה תינוק גזר פרעה על היהודים להרוג את כל הזכרים הנולדים. משה נולד ואחותו מרים החביאה אותו ביאור ולכן לא רצה משה לתת מכה על היאור. משה התחבא ביאור, היאור עזר לו ולכן לא רצה לנהוג ההפך מהיאור וזכר את הטובה.
במכת הכינים הי צורך להכות על העפר, האדמה על מנת שתתחיל מגפת הכינים על כל מצרים ואנשיה. גם כאן לא היכה משה על העפר אלא אהרון. מדוע? כשהיה משה נער צעיר הסתובב הוא במצרים וראה איש מצרי מכה איש יהודי. רצה משה להגן על אחיו, האיש היהודי, והרג את המצרי. רצה משה שלא ידעו על מעשיו והחביא את גופת האיש המצרי, המכה בעפר ובאדמה במקום. בזכות העפר לא תפסו את משה והענישו אותו על מעשיו ועל כן לא רצה משה לתת מכה על העפר. אף ע פי שמדובר רק בעפר שהוא דומם, לא רצה משה להחזירו רעה תחת טובה ולא היכהו אלא עשה זאת אחיו אהרון.
שאלות:
מקרה 2:
רבי עקיבא היה רועה צאן פשוט. כל היום חילל בחלילו לכבשים של בעל הבית שלו, כלבא שבוע. כלבא שבוע היה איש עשיר מאוד ומכובד. לאיש זה היתה בת טובה וחכמה ומוצלחת. והינה חלפו השנים והגיעה השעה בה צריכה רחל, ביתו של כלבא שבוע להנשא. חיפש לה אביה מכל טובי הבחורים בעיר, תלמיד חכם ואיש ירא שמים שאיתו תוכל היא לחיות באושר ובשמחה. אולם כל הצעה של אביה נפסלה על ידי רחל. אמר לה אביה:
ספק כלבא שבוע את ידיו ואמר:" אנני שותף לחתונה זו…. ולא תקבלי ממני דבר אם תתחתני עם האיש הפשוט הזה!"
הלכה רחל אל השדה ופגשה את עקיבא עם הכבשים. אמרה לו: "ראית. הרוצה אתה להתחתן איתי?"
הוציא רבי עקיבא את חלילו מפיו ואמר: " כן בודאי שארצה"
אמרה רחל: "תנאי אחד יש לי… תלך ללמוד תורה". הסכים עקיבא, עזב את צאנו ואת עבודתו אצל כלבא שבוע והתחתן עם רחל. לעקיבא ורחל לא היה דבר והם ישנו בבית התבן שהוא בית ששמים בו תבואה.
הם חיו בפשטות אך בגלל אהבתם הגדולה התגברו על הכל. ואז נסע רבי עקיבא ללמוד כפי שהבטיח לרחל. עקיבא היה בן 40 שנה ולא ידע קרוא וכתוב אולם בזכות דחיפת אשתו ובזכות רצונו הגדול התגבר על הכל והתחיל ללמוד. רחל היתה לבדה בבית וגידלה את ילדיהם בעוני בפשטות. 24 שנה היה רבי עקיבא מחוץ לבית ולמד תורה. ואז יום אחד הגיע שמועה כי הולך להגיע לעיר תלמיד חכם גדול. כולם עזבו עסקיהם ויצאו לקבל פניו. גם רחל יצאה. והינה הם רואים את רבי עקיבא ומסביבו 24 אלף תלמידים. רצה רחל, שהיתה לבושה בגדים בלויים אל רבי עקיבא ונשקה את רגליו של בעלה. ניסו אנשים לדחוף אותה ולהזיזה. כיצד זו מנשקת רגלי תלמיד חכם? אמר להם רבי עקיבא: "הניחו לה ששלי ושלכם – שלה הוא….זאת אומרת כל מה שלמדתי ושאתם למדתם ממני, הכל בזכותה, בזכות ששלחה אותי ללמוד תורה.."
כמובן שאביה של רחל הגיע והצטער על מעשיו, וביקש מרבי עקיבא ורחל לדאוג לכל מחסורם.
שאלות:
מקרה מספר 3:
אמא של דני היא אמא שכל הזמן דואגת ומפנקת את ילדיה. היא דואגת ראשית לכל מחסורם. על הבוקר מעירה אותם ומכינה להם את קערת הדגנים עם החלב וכן את הסנוויץ האהוב על כל אחד. לזה ממרח שוקולד, ולזה חביתה. בצהרים מקבלת פניהם בחיבור ובנשיקה ומגישה להם את ארוחת הצהרים החמה. אח"כ יושבת איתם ועוזרת לכל אחד מהאחים לעשות את שיעורי הבית שלו. לעיתים משחקת איתם מונופול או קלפים ולעיתים יוצאים הם יחד לגן השעשועים עד שמחשיך. אח"כ היא ממלאה להם אמבטיה ומכינה להם ארוחת ערב ואז במיטה מקריאה להם סיפור בהמשכים. כזאת היא אמא של דני.
יום אחד חלתה אמא של דני והרופא ביקש ממנה לא להתאמץ אלא לשכב במיטה ולהחלים.
או אז החליטו ילדי משפחת לוי לעשות לאמא הפתעה. הם סידרו כל אחד את חדרו, ניגבו את האבק מהמדפים ואפילו סידרו את הכלים במטבח ואת הסלון. הם שמרו על השקט, הכינו ארוחת ערב פשוטה כפי שידעו להכין וחיכו שאמא תתעורר. כשאימם קמה היא כ"כ התרגשה למראה ההפתעה ואמרה:" שמחתם את ליבי, אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב"…
שאלות:
מקרה 4:
בשבוע השני של השנה היה רני חולה. מיד ביקשה המורה מתנדב או מתנדבת שיהיו אחראים על הדאגה להשלים חומר לילד חולה. הצביעה ליאת ואמרה שהיא מתנדבת. כל פעם שהיה ילד או ילדה חולים בכיתה היתה ליאת מסדרת להם את כל החומר, נוסעת אליהם הביתה ומלמדת אותם את אשר נלמד בכיתה. החורף היה קשה ורבים מהכיתה היו חולים. בכל אופן לא התייאשה ליאת ואף לא ביקשה שיחליפו אותה אלא הלכה לכל אחד מהחברים ולא שכחה אף אחד.
יום אחד, לקראת סוף החופש לא באה ליאת לבית הספר. המורה סיפרה לנו שליאת חולה וביקשה מתנדב שילך לליאת הביתה לעזור לה להשלים את החומר. כל האצבעות בכיתה הורמו. המורה חייכה ואמרה: "יפה היא רוח ההתנדבות אך לא צריך יותר מאחד או שניים". אולם זה לא עזר. אף אחד לא ויתר. כולם רצו להשיב לליאת על מה שעזרה להם ולכיתה.אז הצביע רועי ואמר: "יש לי רעיון. נלך כולנו לבית של ליאת. נכין שלטים של רפואה שלמה ובלונים ונעמוד מתחת לביתה. כך תוכל ליאת לראות את כולנו מבלי שנפריע את מנוחתה, ובכך לגמול לה על מה שהטיבה איתנו". הרעיון נתקבל בברכה וכולם מבלי יוצא מהכלל נשארו לאחר שעות בית הספר להכין את כל מה שנצרך.
כמה שמחה ליאת כשיצאה למרפסת וראתה את כל הכיתה ואת כל מה שהכנו לה. עד כדי כך שמחה שכעבור יומיים הבריאה לגמרי וחזרה אל בית הספר.
שאלות:
1. מה אתם חושבים על הסיפור?
סיפור בזכות אמירת שלום
יעקב היה עובד פשוט בבית החרושת בנהריה. בית חרושת זה ייצר סוגי ממרחים העשויים מפירות. בית החרושת היה מקום ענק והתחלק לשני חלקים. האחד,החלק העליון אשר הכיל את בית מפע בית החרושת והמשרדים ואילו השני, התחתון, הכיל מרתפי ענק בהם היו מקררים ששמרו על הממרחים השונים שיוצרו במקום לבל יתקלקלו.
ודאי אתם מבינים כי היה זה בניין ענק. בכניסה לבניין זה עמד שומר. שומר זה היה איש בשנות החמישים לחייו. מזה תקופה של למעלה מעשר שנים עבד אותו שומר באבטחת המקום.
יעקב היה גם הוא עובד ותיק במפעל. כל בוקר היה מתייצב הוא בשבע בבוקר לעמלו וחוזר לביתו בחמש אחר הצהרים.
ומה ליעקב לוי המסור לעבודתו לבין שומר הכניסה הותיק?
שום דבר מיוחד, לבד מאותן הפעמים בהם היה יעקב יוצא ונכנס אל תוך בית החרושת. או אז היה יעקב מקדים שלום ומתעניין בשלומו של השומר בכניסתו, וביציאתו – בצהרי היום לפני לכתו הביתה גם כן, היה יעקב מחייך חיוך נבוך ונפרד לשלום מהשומר. אף פעם לא נתפתחה בניהם שיחה מעבר לאותה התייחסות מחממת את הלב של יעקב לוי אל השומר. אנשים רבים יצאו את המפעל ונכנסו בו, אולם לא קיבל השומר אף פעם התיחסות כהתיחסותו האדיבה והנעימה של יעקב לוי. וזכר השומר את הדבר. לא רק שזכר אלא חיכה כל יום לשעת הגעתו וצאתו של יעקב על מנת להחזיר לו שלום.
יום אחד, היה זה יום ככל הימים, היה ליעקב עבודה רבה. ביום זה היו צריכים יעקב וחבריו להוריד את הסחורה הרבה שנצטברה במפעל בחלק העליון אל החלק התחתון. יעקב היה מעמיס סחורה ויורד במעליות בית החרושת מטה, על מנת להעביר את הממרחים אל מקררי הענק.
יעקב הגיע אל בית החרושת כהרגלו בבוקר. בכניסה פגש הוא את השומר ברכו ברכת בוקר טוב והמשיך בדרכו. את כל הבוקר מילאו יעקב וחבריו את הממרחים אל תוך מכולות ענק. בצהרים, לפני צאתו הביתה ירד יעקב במעליות המפעל אל המקררים הנמצאים במרתפים. שם רצה הוא להשאיר ולסדר את הממרחים עפ"י טעמים ותאריכי ייצור.
מקררי הענק של המפעל היו כמו אולמות גדולים והכילו מדפים וארונות לאכסון. במקררים היה קור מקפיא על מנת לשמור על טריותם של הממרחים. יעקב הכניס את המכולה אל תוך המקרר והחל מסדר את הממרחים אחד ליד השני. לפתע שמע יעקב טריקת דלת. בהביטו אל כיוון הקול הבין יעקב כי מי שנטרקה הינה לא פחות ולא יותר דלת המקרר. הרוח החזקה שהיתה באותו יום טרקה את הדלת מבעד לחלון הצר של המרתף. וכי מה הבעיה? תשאלו. מקררי הענק עשו את עבודתם נאמנה אך בעיה אחת הייתה בהם… אי אפשר היה לפתוח אותם מבפנים אלא רק מבחוץ. מי שנתקע במקרר היה צריך סיוע חיצוני על מנת לצאת.. כעת אתם מבינים ודאי את גודל האסון. יעקב נתקע במקרר ואין איש שיוכל לסייע לו. מהר רץ הוא אל הדלת וניסה בכל זאת לפותחה. אולי, חשב, לא נסגרה עד הסוף. אך הוא נתבדה. החל יעקב צועק: "הצילו יש כאן מישהו ששומע אותי? אני בתוך המקרר". אולם אף אחד לא הסתובב באותה שעה במקום. יעקב החל מיבב בבכי, והחל זועק לה' שישמע אותו: "הן אם לא יפתחו את הדלת תוך כמה שעות, אחת דתי למצוא כאן את מותי. ומה יהא על אשתי וילדיי, ואני, הן אדם צעיר הנני, ועוד חיי לפניי, מה אעשה…. ה' הטוב אנא עזור לי, אל תתן מותי כאן במקרר זה…. הן סה"כ איש טוב אני…."
הדקות החלו לעבור ויעקב החל לחוש את הקור העצום המשתלט עליו, גם נשימתו נעשתה קשה והוא החל לאבד את הכרתו…
ובנתיים החלו השעות נוקפות והגיעה שעת סגירת המפעל. העובדים יצאו אט אט וחזרו לבתיהם.
ובפתח המפעל? אכן. מיודענו השומר עומד לסגור הוא את המפעל לאחר שאחרון העובדים יצא. הוא מביט בשעונו…"עוד מעט חמש וחצי ועוד לא ראיתי את הבחור הנחמד ההוא.." חושב בליבו "אולי הוא כבר יצא? לא! וכי לא יגיד לי שלום? והרי לא היה יום שלא נפרד ממני בברכת ערב טוב!!…יתכן שהלכתי לאיזה מקום והוא יצא? לא ולא. והרי לא הלכתי לאף מקום!.." כך רודפות המחשבות את השומר.. והוא אינו יודע מנוחה. לפתע יוצא אחד הפועלים.. "אולי אשאל אותו.." חושב השומר בליבו.
"סליחה…. מכיר אתה את יעקב לוי?" שואל הוא במבוכה. האיש עוצר, מביט בשומר ואומר: "מכיר אותו בשמו ובפרצופו אך לא יותר מידי…"
השומר התיישב בכסאו ומיד קפץ: " ה מ ק ר ר י ם… אוי לא!"
הוא נעל במהירות את שערי הבניין במהירות ורץ בכל כוחו אל המעליות. אלו הורידו בשניות למטה והוא החל פותח את המקררים אחד אחרי השני. הו אינו זוכר שרץ כך אי פעם בחייו…
במקרר החמישי נגלה לעיניו יעקב. שרוע על הרצפה, קפוא. הוא בדק את הדופק… "עוד דופק"… מלמל לעצמו. תוך שהוא מושך אותו החוצה הוא מזמין אמבולנס ומתחיל לחממו ולתת נשימות אל תוך פיו. הוא פושט את מעילו ומכסה את יעקב…. "יעקב! אתה שומע אותי??… הי.." יעקב החל לזוז… בנתיים הגיעו כוחות שירותי מד"א ופינו את יעקב לביה"ח הקרוב. השומר ליווה את יעקב בשרוע באלונקה אל תוך האמבולנס והמשיך להביט ברכב עד שנעלם. "שה' ישמור אותך.."מלמל…
כעבור כמה ימים חזר יעקב לתפקוד מלא. הוא שב לביתו וקיבל חופשת מחלה ומנוחה מהמפעל.
הוא שמע את סיפור המעשה ואת כל אשר קרהו מהשומר שבא לבקרו לאחר כמה ימים.
אשתו עמדה מהצד והקשיבה לסיפורים.. "אכן" חשבה בליבה "בזכות אותו חסד קטן שנהג בעלי, גמל לו השומר טוב וזכר אותו… ברוך ה'… הודו לה'…." היא חייכה אל ילדיה שעמדו לידה. "זיכרו ילדים" אמרה "לעולם אל תשכחו להכיר טובה למי שגמל איתכם טוב".