מהלך הקטע :

שלב א – הרב חיים דרוקמן, "לזמן הזה"- סיון

"…האדם מחוייב לתת באופן אקטיבי  את התרומה והמעשרות, בעוד שלגבי מתנות עניים (-לקט, שכחה ופאה)… נתינה בצורה פאסיבית, אתה משאיר- העניים יקחו, אסור לך לתת להם. בשל איזו סיבה משתמשת התורה בדרכים עקיפות כדי שהעניים יזכו במתנותיהם, מדוע שהחקלאי לא יחלקם בעצמו?

…המטרה במתנות העניים היא לסייע למקבלים בלא שייפגע כבודם. כשאדם מביא בעצמו מתנה לעני, העני נכלם ומתבייש, והאדם נראה כאדון השדה, המואיל בטובו לתת למסכנים. אולם, כאשר החקלאי מותיר שאריות בשדה, העני נכנס כבשלו ולוקט את השאריות בדין, הוא המלקט, ובכך חש מעט כבוד, שהוא שותף בפרנסת עצמו.

שלב ב – להמחשת הדבר, אציין סיפור שאירע לי לפני שנים רבות, אותו אינני יכול לשכוח. עברתי בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. במקום התהלכו קבצנים רבים. בידי נמצא סכום כסף ונזקקתי לפורטו. ניגשתי לאחד הקבצנים בבקשה שיפרוט לי. העני פרץ בבכי, ואני חששתי שמא פגעתי בו במשהו, ולא ידעתי במה.

הוא מיד הסביר לי את ההיפך הגמור – הוא כל הזמן מבקש לקבל מאחרים. אני הייתי הראשון שביקש ממנו שגם ייתן. אדם איננו ממהר לקבץ נדבות, זוהי בושה עבורו לקבל סיוע מהאחר. אך כשהעני הולך בעצמו ועושה לביתו, אפילו אם זה מאותן שאריות של הקציר, זו איננה אותה תחושת בושה.

על כן אומרת התורה להשאיר את מתנות העניים בשדה, והעניים יאספו אותם בעצמם. אף על פי שאם בעל הבית יאסוף בעצמו ויביא להם יקל עליהם את העבודה – אך מצד שני, גם יביישם. לעומת זאת, אם העני יקצור וילקט, בדיוק כפי שאתה עושה, הוא ירגיש יותר מכובד.

התורה איננה דואגת רק לצד הכלכלי של העני, היא מתייחסת גם לרגשותיו ותחושותיו.