איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים ליום חולמספרים שבשנותיה הראשונות של המדינה לימד באוניברסיטה העברית פרופסור לפילוסופיה, שהיה ידוע ומוערך בתחום תורת המוסר. עם זאת, התנהגותו האישית דווקא לא הייתה מופת מוסרי. מספרים שיום אחד ניגש אליו סטודנט עז מצח, ושאל אותו: פרופסור, איך ייתכן שאתה מלמד על תורת המוסר, ואתה בעצמך אדם כל כך לא מוסרי? אותו מלומד השיב לו מיד: מה הקשר בין מה שאני מלמד לאישיות שלי? האם פרופסור פרנקל, שמלמד מתמטיקה, צריך להיות משולש?!
דו שיח זה מעלה בנו גיחוך קל… אמנם התשובה החכמה של הפרופסור מחייבת אותנו לחשיבה ולפתרון. האם אנחנו חיים כמו אותו פרופסור או שאנו מזדהים יותר עם זעקת הסטודנט? האם אנחנו יכולים להגיד על עצמנו באופן אמיתי שהחיים שלנו בפועל תואמים את הערכים שעליהם אנחנו מדברים?
ביחידה זו ננסה להבין שלמעשה החזון, האידיאל, הרעיון שלנו הוא דבר שצריך להביא אותנו ליצור עשיה ופעולה בעולם. אדם שיש לו חזון וחלום, כפי שראינו ביחידה הראשונה וגם יש לו אמונה בעצמו ביכולת שלו לחולל שינוי, כפי שראינו ביחידה השנייה – אך נשאר לשבת על הכורסא בבית ולא יוצא לפעול ולתקן עולם במלכות שדי, איננו עונה להגדרה אידיאליסט.
שלב הפתיחה של היחידה יחדד לחניכים את ההבדל שבין חזון וחלום שאינם מקבלים ביטוי בממשות לבין חלום שמקבל מימוש בעולם ממש. חשוב לזכור שבכוונה התחלנו את המערך על אידיאליזם מחשיבות החלום, החזון והרעיון שהוא המפתח לאידיאליזם עמוק – ואנחנו צריכים להיזהר לא לשמוט את הקרקע מתחת מה שהצלחנו לבנות ביחידות הראשונות: ממשות עולם הרוח וההכרה שמשם הכל מתחיל. ובכל זאת משם אנחנו רוצים להתקדם קדימה ולהבין שהחלום, הרוח והחזון מחפשים מימוש של ממש בעולם החומר.
חלק את השבט שלך לשתי קבוצות ותן לכל קבוצה אחת מהכרטיסיות הבאות: (הקבוצה שתקבל את הכרטיסיה השני התקבל ממך גם קופסא של קוביות משחק)
עליכם לתכנן את מבנה העיר הטובה ביותר שאתם יכולים להעלות על דעתכם.
בסופה של המשימה תצטרכו לנסות ולתאר לקבוצה השנייה מה תכננתם
עליכם לתכנן את מבנה העיר הטובה ביותר שאתם יכולים להעלות על דעתכם.
בעזרת קוביות המשחק שקיבלתם תוכלו לבנות תרשים קטן שבעזרתו תוכלו להציג לקבוצה השנייה את מה שתכננתם
לאחר שכל קבוצה דנה בתוכה בתכנון העיר האידיאלית, כנס שוב את השבט ובקש מנציגי הקבוצות להסביר מה תכננו: נציג הקבוצה הראשונה יתאר את שתכננו בעזרת מילים ואילו נציג הקבוצה השנייה יתאר את שתכננו בעזרת קוביות המשחק.
שאל את החניכים:
דרך המחשה זו הסבר לחניכים שלכולנו יש המון רעיונות, מחשבות וחלומות – אך העולם הזה שמורכב מחומר ומפיזיות מצריך ומזמין אותנו לתת ביטוי כל החלומות בפועל ממש.
לאחר שבשלב הפותח של היחידה הבנו שחלומות צריכים לקבל ביטוי בממשות, אנחנו מבקשים בשלב זה להפגיש את החניכים עם הפערים שקיימים בתוכנו בין חלומות ואמונות לבין מעשים…
לפניך אוסף של ערכים שסביר להניח שרוב החניכים שלך מאמינים בהם (חשוב להשתמש בערכים שבאופן כללי אף אחד לא מתנגד אליהם ופחות או יותר יש הזדהות לגביהם).
כמובן שאתה מוזמן להוסיף או להוריד ערכים כרצונך..
חלק לכל חניך אחת מהכרטיסיות ובקש ממנו לחשוב לבנתיים על שתי השאלות הבאות:
בזמן שהחניכים מנסים לענות לעצמם על שתי השאלות ששאלת (שכמובן הן בהתאמה להגדרות האידיאליסט שפגשנו עד כה) אתה תניח על הרצפה מספר שלטים שיצרו סקלה/סרגל ובו המילים הבאות: “חשוב מאוד” , “חשוב”, “קצת חשוב”, “לא חשוב בכלל” .
לאחר שאתה מסיים לבנות את הסקלה ושהחניכים מסיימים לענות לעצמם על שתי השאלות שנתת להם, בקש מהחניכים בזה אחר זה לשתף את השבט בערך שקיבלו ובתשובות שיש בפיהם לשתי השאלות ששאלת.
לאחר שהחניך מציג בפני השבט את הערך שקיבל ואת תשובותיו הוא יצטרך להניח את הכרטיס במקום המתאים לערך על הסקלה: אם הערך שקיבל הוא “חשוב מאד” הוא יניח אותו בקצה הסקלה, אם הערך איננו חשוב בעיניו הוא יניח אותו בקצה השני של הסקלה וכן הלאה…
סביר להניח שכמעט כל הערכים אם לא כולם יונחו בין “חשוב” ל”חשוב מאוד” ותהיה הסכמה פחות או יותר על מקום ההנחה בין החניכים כולם.
בשלב זה העמד את כל החניכים צמוד לקיר ואמור להם שאתה עומד להקריא בזה אחר זה את רשימת הערכים שהם בחרו להניח בקטגוריות של “חשוב מאד” ו”חשוב” וכל מי שמרגיש שיש לו חלק משמעותי בפעולות שהעולם עושה למען מימוש הערכים – יוכל לצעוד צעד אחד ולהתרחק מהקיר.. החניך שיצליח לצעוד את מספר הצעדים הגדול ביותר ינצח..
כמו שאתה יכולים לנחש, סביר להניח שבסוף הקראת הערכים, ימצאו את עצמם רוב אם לא כל החניכים שלנו צמודים היטב לקיר…
בשלב זה אנחנו מבקשים לפתוח לדיון את מה שבלט כל כך בשלב הקודם של היחידה: אנחנו מאמינים בהמון ערכים, אבל לא כל כך יוצאים החוצה לפעול ולעשות…
לפניך קטע מתוך הספר “בכל מקום שהם” שכתב מיקי שיינפלד. קרא לחניכים את הקטע:
“בואו נדבר קצת על ערכים,” הוא פונה אלינו, ולוטש בנו מבט שאומר שהוא יודע שיהיו ויכוחים. “לפני שאנחנו נכנסים לתוכן של הערכים עצמם, אני רוצה לשאול אתכם מי אמר שצריך בכלל ערכים, וגם אם כן, מה עושים אם אנשים מאותה חברה מאמינים בערכים שונים?”
רגע של מחשבה.
מדברים על ערכים. הוא מסביר את משמעותם. וכמו בהערת ביניים- מסוג אותן הערות שחשובות יותר מהמאמר עצמו – הוא מעיר ש”צה”ל הוא הצבא היחיד ששם לו כמטרה לחנך לערכים בהם הוא דוגל. צה”ל לא מחנך ללחום, אלא גם להיות אדם.”
משהו בו מדקלם ומשהו בו זורם. אנחנו מקשיבים. משמח לדעת שהמפקד שלך רוצה שלפני שתהיה חייל טוב, תהיה בן אדם טוב. דרך ארץ קדמה לצבא, משהו כזה.
עובר בייננו, מחלק דפים. “אני רוצה שכל אחד יכתוב את הערכים שהוא חושב שצה”ל צריך לאמץ.” אני שולף עט. חושב. איזה ערכים צריכים להיות לצה”ל?
‘דבקות במשימה’, אני רושם.
‘טוהר הנשק’, אני מוסיף מושג ששמעתי לא מזמן.
“יש לפחות עשרה”, הוא מעיר, שלא נחשוב שסיימנו.
‘אהבת הארץ’.
‘כבוד האדם’.
‘רֵעוּת’.
אני יושב לידו. הוא מביט בנו רושמים. אני חושב על ערך נוסף, ופתאום חייל מאחת הפלוגות, שממהר לעמוד בזמנים, נתקל בלי לשים לב בסלע שבדשא, ונופל, עם הנשק, על המפקד שלי. הוא מקבל מכה. ובלי להסס המפקד דוחף אותו מעליו בחזרה אל הדשא, מסנן קללה נמרצת – כזו שרק מלחשוב עליה אני מסמיק במבוכה – וזה לא נגמר בזה. “אתה דפוק? תסתכל לאן שאתה הולך!” הוא מטיח בחייל ההמום שהעז ליפול על מפקד בצה”ל. “עוף מפה! חסר לך שאני אראה אותך שוב פעם לידי. אתה תצטער על היום שנולדת.”
החייל המבולבל מאדים, קם לאיטו ונמלט, מצטרף לשאר המחלקה שלו, הממהרת בדרכה, ולא מביט לאחור. המפקד מסנן בינו לבין עצמו קללה נוספת. מפזר את שארית הדשא שעלה על מדיו.
קברתי את פני בדף. רשימת הערכים חיכתה לכתב ידי.
הבטתי בו, והנחתי את העט בצד.
שאל את החניכים:
סביר להניח שהתגובות על אישיותו של המפקד יהיו שליליות מאד: אדם שלא עומד מאחורי המילים שלו… מדבר על ערכים אבל בפועל לא עושה כלום וכו’…
כאשר הדיון מגיע לשיאו, שאל את החניכים:
אם אתה מרגיש שיש צורך להמשיך ולחדד את הנקודה הזו: פער בין אמונה למעשים, אתה מוזמן להקריא לחניכים את המכתב הבא שנכתב ע”י חבר’ה צעירים להורים שלהם בתקופת ביצוע תוכנית העקירה מגוש קטיף. על מנת שהנושא של הדיון ושל המסר לא יהיה קשור לתוכנית העקירה שבסופו של דבר יצאה לפועל ועל כן יכולה להטביע סימני שאלה על היכולת של האידיאליסט לתקן עולם, בחרנו להביא את המכתב בצורתו החלקית, כאשר המסר המרכזי שיוצא ממנו הוא: אי אפשר להיות אידיאליסט מהכורסא בבית..
להורים היקרים שלום.
אבא ואמא, קשה לנו לראות אתכם יושבים על הכורסא מול הטלוויזיה ורק מקטרים על המצב הקשה שיש בארץ.. ולא קמים ועושים מעשה.
ברור לנו כי הכוח והמוטיבציה שיש בנו מתחיל מכם, מכם קיבלנו את האהבה העזה לארץ ולעם: אם זה בטיולים בכל חופש או בשיחה בשולחן שבת בבית.
עתה פונים אנו אליכם עם דמעות בעיניים ומתחננים ומבקשים בכל לשון של בקשה: קומו להיאבק!! אבא ואמא! הראו לנו שכל מה שלימדתם אותנו וחינכתם אותנו באמת יקר ללבכם ולא היו אלו רק דיבורים בעלמא..
לאחר קריאת המכתב, שאל את החניכים:
סכם שלב זה ביחידה בהבנה שלנו שהעולם מורכב מממשות ועל כן חלום ואמונה ורצון להשפיע דורשים לקום מהכורסא ולצאת לפעול ולעשות, גם אם לפעמים מסירות הנפש תובעת מאיתנו התגברות על עצלנות ואפילו מחירים אישיים..
לאחר שבשני השלבים הקודמים פגשו החניכים את הפער הקיים בתוכם בין אמונות ומילים לבין תכל’ס, אנחנו מבקשים בשלב זה דרך סיפור על אדם אחד, אנונימי ולא מוכר להבין מהי מסירות נפש של ממש. כיצד מילים ואמונות הופכות למציאות, גם אם מעבר זה דורש ותובע מחירים יקרים…
להלן תיאור חייו של אדם בשם הרב יעקב שמריה שנפטר השנה, יום אחרי יום הכיפורים. סיפורו הנוגע והמפעים יכול להוות עבור כולנו דוגמא אישית. נסה לחשוב באיזו דרך ניתן להעצים את האישיות שאיננה מוכרת לחניכים שלנו ולהבהיר לחניכים כמה מסירות נפש מתגלמת באישיות זו..
הרב יעקב שמריה חי באנגליה ושימש שם כרב של קהילה גדולה ומכובדת בעיר ליץ. חייו של הרב שמריה היו חיים נטולי דאגות: הוא היה נשוי בשמחה ובאושר לאשתו הרבנית רבקה וגידל בשמחה את ששת ילדיו. היתה לו פרנסה מכובדת וחשובה שסיפקה לו גם משכורת, גם מעמד חברתי מכובד וגם עיסוק במה שאהבה נפשו: תורה…
לפני כעשר שנים, כאשר הרב שמריה כבר היה מבוסס בחייו באנגליה, החליט להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל. ההחלטה היתה לא פשוטה: לעזוב מקום מגורים, חברה מוכרת, משרת רב מכובדת ופרנסה בטוחה לטובת מעבר אל “הלא נודע”…. ובכל זאת היה ברור לרב שמריה שזה מה שצריך לעשות: אהבת הארץ איננה סתם מילים פורחות באוויר, אלא זהו ערך שצריך לפעול למימושו בפועל.
הרב שמריה עלה לארץ ועבר לגור בישוב בית אל. החיים בארץ היו לא קלים: משרת רב לא נמצאה לרב שמריה שהיה רגיל בקהילות חו”צניקיות וגם פרנסה אחרת לא נמצאה ממש. אך קשה מכך היה המעבר מעמדה של רב בעל כוח והשפעה לאדם פשוט מהשורה, לא מוכר ולא ידוע.
הרב שמריה חיזק את עצמו והיה רגיל לומר: “באנגליה הייתי כריש באקווריום, כאן בארץ אני דגיג קטן אבל בים הגדול של המים המתוקים ביותר שיש בעולם”.. בשלב מסוים כאשר הבין הרב שמריה שמשרת רב הוא לא ימצא, הוא החליט לפתוח חנות לספרים ביד שניה, בה מכר גם את ספריו האישיים על מנת להתפרנס ולהישאר בארץ. מרב חשוב ומכובד שעוסק כל היום בלימוד תורה, הפך הרב שמריה לסוחר שמחפש עבודה. ובכל זאת בחיוך ובאהבה קיבל הרב שמריה את המחירים שהעלייה לארץ גבו ממנו והיה אומר: “אני יודע מה המחירים שאני משלם על הצעד שעשיתי, אבל אני מקבל אותם באהבה”.
בסוף ימיו פתח הרב שמריה דוכן של ספרי קודש ליד המכולת בבית אל וכל מי שעבר שם היה רגיל לראות אותו יושב ומעיין בספר שלפניו… אין כמו הדוגמא החיה הזו למסירות נפש של ממש לתורה ולארץ..
בי”א בתשרי תש”ע התבקש הרב שמריה לישיבה של מעלה, ליבו לא עמד לו יותר והוא נפטר.
לאחר שאתה מספר לחניכים על דמותו המופלאה של הרב שמריה, שאל אותם:
דרך המפגש עם דמותו של הרב שמריה, תוכל לסכם שלב זה של היחידה בהבנה שמסירות נפש היא מציאות בה אנחנו מוכנים לשלם מחירים אבל לפעול ולחיות את הערכים שאנחנו מאמינים בהם.
במידה ונראה לך שהחניכים שלך כבר עמוסים בתכנים ושכדאי לעשות הפסקה, אנחנו מציעים לעשות את ההפסקה בשלב זה, ולהמשיך ביום שלישי בהמשך השבוע. כמובן שבפתח הפעולה ביום שלישי כדאי לחזור על מה שעברנו עד השלב הזה ביחידה בשבת ולהמשיך הלאה..
עד כה עסקנו בצורך של האידיאליסט לקום ולעשות, בשלב זה אנחנו מבקשים להעמיק עוד טיפה בדמות האידיאליסט ולהבין שבשונה מסתם רצון או שאיפה שקיימת בכל אדם להשיג ולהצליח: האידיאליסט הוא אדם שמקדיש את כל חייו במסירות נפש למען הערכים בהם הוא מאמין.
לפניך ארבע דמויות. תן לארבעה חניכים להציג את הדמויות (כדאי לתת להם תחפושות מתאימות על מנת להחיות את ההצגה…) בפני החניכים:
רצון לכבוש את הר האוורסט.
קוראים לי יואב, וכל חיי חלומי היה לכבוש את האוורסט. עבדתי במשך חיי כדי להגיע לשם וכדי לקנות ציוד מספק שיעזור לי לכובשו. ולבסוף הצלחתי להגיע, אך לא לטפס לסופו. ניסיתי, ועכשיו אני יכול לנוח.
שאיפת חיים להציל חולה ממחלה סופנית.
קוראים לי אמיר, ומאז שאני קטן חלמתי להציל חולה ממחלה סופנית. יום אחד, טיילתי להנאתי וראיתי עמדה לתרומת דם- הם הסבירו במקום שהם צריכים סוג דם מסוים להציל חולה ממחלה סופנית. רצתי למקום, ובאורך פלא, סוג הדם שלי התאים. לקחו ממני ליטר דם והצלתי את הבן אדם. עכשיו אני יכול להיות רגוע.
שאיפת חיים להוביל את עם ישראל לחיות את הערכים הטבועים בו
קוראים לי דבורה וגדלתי בנווה דקלים. כאשר שרון התחיל לדבר על תוכנית העקירה ועל ההתנתקות מחבלי ארץ יקרים, עזבתי כמעט את כל עיסוקיי ויחד עם החברות מהישוב עשינו הכל על מנת לסכל את התוכנית. עברנו בבתים לערוך דיבור פנים אל פנים שניסה להסביר לאחינו מעם ישראל מה הם הערכים שבהם אנחנו מאמינים.. גם אחרי שהתוכנית יצאה לפועל, לכאבי הגדול, אני והחברות שלי ממשיכות לנסות לתרום כדי להוציא לפועל את התפקיד של עם ישראל כממלכת כהנים וגוי קדוש.
רצון להציל חיים.
שמי יוסי, אני בן 32, עובד כמציל בבריכה. כל חיי רציתי להציל חיים, ולכן החלטתי להיות מציל, ככה הצלת החיים זוהי עבודתי.
לאחר שהחניכים מציגים את ארבעת הדמויות, שאל את השבט:
דיון זה יפתח את השאלה הגדולה האם כל אדם שעושה פה ושם משהו טוב הוא אדם אידיאליסט..
תן לחניכים לדבר ולהגיע מתוך עצמם להבדל החד שיש בין שני הטיפוסים הראשונים: שסימנו לעצמם משימה סתמית או חשובה, אבל חד פעמית שכאשר הם סימנו לידה “וי” הם יכלו לשוב לחייהם הנורמלים, לבין שני הטיפוסים האחרונים: שסימנו לעצמם עקרון של תיקון עולם והם מקדישים את כל חייהם ומרצם למילוי ותיקון.
כסיכום ליחידה זו אנו מבקשים לעיין יחד עם החניכים בדיון שהתקיים בבית המדרש בתקופת התנאים על היחס בין לימוד לבין מעשה. דיון זה יסגור מבחינתנו את שלוש היחידות הללו בהם ניסינו להבין ממה מורכב אידיאליסט: מחלום פנימי, מאמונה עצמית ומעשייה חיצונית..
קרא לחניכים את המדרש המובא במסכת קידושין דף מ:
“וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר”ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה”.
עצור את המדרש בשאלה שנשאל רבי טרפון ושאל את החניכים:
לאחר שהדיון מתפתח והחניכים מביעים את דעתם, קרא את סופו של המדרש ודבר על היחס בין החלום ובין הלימוד, ההתבוננות וההעמקה שצריכה להיות בתוכנו תמיד, לבין המעשיות, היציאה לפעולה בעולם שגם אליה אנחנו נדרשים. כפי שאומר רבי טרפון: הלימוד מעמיק את המעשה, אך המעשה הוא שנותן תוקף וממשות ללימוד.