תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

• שלב א’- משחק
• שלב ב’- בעזרת דיון קטן נעורר אצל החניכים את העניין שהחסד היא מידה שמושרשת בתוכנו.
• שלב ג’- נספר סיפור על אדם שהסכים לתרום את הכבד שלו לאדם שהוא לא מכיר בלי שהוא מקבל על זה כלום.
• שלב ד’- סיכום

שלב א’-

נשחק עם החניכים את המשחק הבא:

כללים:
א. מרגע שהמשחק מתחיל, אסור לדבר ולסכם כלום אחד עם השני.
ב. כל חניך יקבל שני פתקים בצבעים שונים (נגיד ירוק וכתום) ויצטרך להחליט איזה פתק הוא מרים לפי העובדות הבאות:
– מי שמרים פתק ירוק מקבל סוכריה.
– מי שמרים פתק כתום יקבל 2 סוכריות, אך זאת בתנאי שכל הקבוצה תרים פתקים כתומים.

כל חניך נמצא במלחמה פנימית.
מצד אחד הוא רוצה סוכריה לעצמו ויודע כי אם ירים פתק ירוק וודאי שיקבל סוכריה ואם ירים פתק כתום הסוכריה תלויה בסיכון- שכן אם חניך אחר יבחר להרים פתק ירוק הוא עצמו (שהרים פתק כתום) לא יקבל כלום.
מצד שני הוא יודע שאם הוא יבחר באפשרות להרים פתק ירוק, א. הוא ידפוק את החברים שלו שלא יקבלו כלום וב. אם הוא יחבור לכולם הוא ירוויח יותר (2 סוכריות).

שחק עם החניכים פעמיים את המשחק. (וכמובן שבאמת תביא סוכריות או דברים שווים אחרים..)

שאל את החניכים:

• מה הייתה הדילמה שלהם במהלך המשחק וע”פ מה הם הכריעו איזה צבע להרים?
• האם החשיבה השתנתה מן הפעם הראשונה לפעם השניה?
• אם היה חניך שהרים פתק ירוק, שאל אותו איך הרגיש. האם היה לו טוב שהוא היחיד שקיבל משהו..?

שלב ב’-

תיפנה לאחד החניכים ובקש ממנו:  “אתה יכול בבקשה לעשות לי טובה וללכת להביא מהקומונרית את המפתח של הסניף” (שים לב שאתה מבקש מחניך שיסכים לזה..)
כשהוא יגיד לך כן. תעצור אותו, תושיב אותו ותשאל אותו האם היית לו התלבטות אם לקום?. נסה לברר איתו ולפתוח לשאר החניכים את הדיון למה שהוא יקום ויביא לי משהו?

לפי מה שאנחנו רואים, חסד זה דבר טבעי לנו. יש לנו רצון שקיים בנו להיטיב אחד לשני.

שלב ג’-

נקריא לחניכים את הכתבה הבאה הלקוחה מעיתון “הארץ” בתאריך  20.10.2003

(מומלץ לצלם לחניכים)

הכתבה מופיעה בנספח.

נחזור לשאלה בה פתחנו בתחילת הפעולה. גם בכתבה שקראנו אדם החליט לתת מעצמו למען מישהו אחר. אדם הסכים לסכן את החיים שלו, לוותר על כמה ימים עם אישתו והילדים בשביל אדם שהוא בכלל לא מכיר.

הסבר לחניכים שעשיית חסד היא לא תלויה בשאלה אם יוצא לי מזה משהו או לא יוצא לי מזה משהו. אנחנו עושים חסד כי אנחנו רוצים לעשות חסד! כי אנחנו מאמינים שעולם שבו כל אחד לא מתעסק רק בעצמו אלא בשאלה “איך הוא יכול לעזור לשני” הוא עולם טוב ומתוקן יותר.

סיכום

במהלך הפעולה נתקלנו במקרים שונים של חשיבה האחד על השני. התחלנו ממשחק שבו אם אחד החניכים החליט לחשוב רק על עצמו ולהרים פתק ירוק כל חבריו לקבוצה הפסידו סוכריה ומן הסתם גם הוא קצת הפסיד שהרי אף אחד לא רוצה לגרום רע למישהו אחר (וברור שהוא הפסיד כי קיבל סוכריה 1 ולא 2..) אח”כ ראינו שבעצם יש לנו תכונה טבעית שמושרשת בתוכנו והיא עשיית טוב האחד לשני.
כאשר אדם חי בעולם במחשבה של איך ביחד עם זה שלי יהיה טוב אני דואג שגם לחברי יהיה טוב, אנחנו גורמים לעולם טוב יותר ומתוקן יותר. אנחנו לא עושים חסד כדי שאותו אדם יחזיר לי במהלך הימים, אנחנו עושים חסד כי אנחנו רוצים לעשות חסד! אנחנו רוצים להיטיב אחד לשני.

נספחים

כתבה (לשלב ג’)

האם היית תורם כבד לאדם זר?

ליניב קנדיל לא היה ספק. ברגע ששמע ברדיו שדרוש תורם עם סוג דם או פלוס, ידע שהוא הולך לעשות את זה. עד הסוף

זזה היה בוקר של אוקטובר לפני שנתיים. יניב קנדיל מבית אל, שחזותו הנערית אינה מסגירה את 30 שנותיו ובטח לא את היותו נשוי ואב לשלושה, היה בדרכו לפגישה. הוא היה טרוד בענינים שונים ורק לקראת סוף הנסיעה הוא הדליק את הרדיו ברכבו. התחנה היתה גלי צה”ל והתוכנית “נכון להבוקר” של אילנה דיין. כעבור דקה הגיע ליעדו, החנה את הרכב, ועמד לכבות את המנוע ואז שמע ברדיו, בחצי אוזן, מישהי פונה לעזרה ומבקשת מבעלי סוג דם או פלוס להתקשר אליה.

“היא נשמעה כמו אשה חביבה בת 50”, הוא משחזר. “לא ידעתי במה מדובר, אפילו את מספר הטלפון לא הספקתי לרשום. קלטתי אותו רק אחרי שאילנה דיין חזרה עליו בסוף. חייגתי לשם והשארתי הודעה: ‘שלום, שמי יניב, יש לי דם או פלוס, אם תרצו אתם יכולים לחזור אלי’. בערב התקשרה אלי בחורה בשם יעל וסיפרה לי על אחיה איציק”.

איציק אברמוב היה בן 26 בערך כשגילו אצלו גידול סרטני בקוטר של 8.2 ס”מ בכבד. הוא הגיע לבית חולים בגלל שלשולים ודימומים, וכאשר רצו לשחרר אותו כעבור יומיים, אמו התעקשה על סי-טי. הוא עבר סדרת בדיקות מתישה שבסופה הרופא הכניס אותם לחדר וסיפר שלאיציק יש על הכבד גידול בגודל אגרוף. המשפחה ההמומה החלה לברר מה אפשרויות הטיפול ואז התברר לה שבשום מקום בארץ ובעולם לא מסכימים לנתח אותו. רק בית חולים אחד, בהסן שבגרמניה, היה מוכן לנתח את אברמוב בתנאי שיימצא תורם כבד מתאים שיהיה זמין מיד למקרה שהניתוח יסתבך ויהיו חייבים להשתיל כבד.

“יעל הסבירה לי שצריכים בין 60%-50% מהכבד של התורם החי”, מספר קנדיל, “והוסיפה שכבד הוא איבר שבונה את עצמו מחדש, כך שאחרי תקופת החלמה, לא נשקפת לי סכנה. שאלתי אותה מה אני צריך לעשות, והיא נתנה לי, במקרה שאסכים לתרום, רשימת בדיקות שאני צריך לעבור. בלילה נסעתי הביתה, לבית אל, וחשבתי על כל העניין. היה לי הרבה זמן לחשוב. על כף אחת היו הנסיבות המשפחתיות. אשה בהריון ושני ילדים. חשבתי איך אני יכול להשאיר אותה לבד, ומה אני אגיד לבוס. עבדתי באבטחה והייתי בדרך להתחיל עבודה אחרת, בחינוך. על הכף השנייה היה הרצון לקום ולעשות מעשה”.

קנדיל חזר באותו לילה לביתו וסיפר לאשתו נעמה על הרעיון לתרום למישהו כבד. “מאחורי כל גבר מצליח עומדת אשה חכמה”, הוא מחייך חיוך שובב של ילד קטן עם כיפה סרוגה גדולה. האשה החכמה שלו, שהיתה בחודש החמישי להריונה, אמרה לו: “סע”. אחר כך הם דיברו על הפרטים הטכניים, תיכננו איך היא תסתדר עם הילדים בהעדרו. רותם היה אז בן ארבע כמעט, שוהם בן שנתיים וצוף, בת שנה וחצי היום, עוד לא נולדה.

“הדבר העיקרי שאיפשר לי להוציא את זה אל הפועל”, מספר קנדיל, “היתה אמונה של יהודי פשוט בבורא עולם, יהודי שניתנה לו הזדמנות לשלוח יד לנישה השמורה לקדוש-ברוך-הוא – להפיח חיים בבן אדם. למחרת הלכתי לעשות בדיקות דם, אבל שם אמרו לי שזה לוקח שבועיים עד שמקבלים את התשובות. הבנתי שהזמן יקר, לקחתי את המבחנות ביד ונסעתי בעצמי למעבדה בפתח תקווה. היתה שם איזה לבורנטית רחמנייה ששמעה את הסיפור ובאותו ערב החזירה לי את התשובות בפקס. התברר שהכבד שלי בסדר. מיד התקשרתי והשארתי הודעה במספר הטלפון שלהם – העניינים מתקדמים”.

באותו שלב לא ידע קנדיל מאומה על משפחת אברמוב. “בסלולרי שלי כתבתי את המספר שלהם תחת השם ‘כבד’. ואז אמא של איציק, אליזבט, החזירה לי טלפון והכבד הבהב. למחרת הוצאתי דרכון, חבר בפרוטקציה זירז לי את התהליך, כי אני חוץ מלבנון לא הייתי עוד בחו”ל. כעבור יומיים נפגשתי לראשונה עם אליזבט בשדה התעופה. היא הביאה לי את כרטיס הטיסה. ישבנו ודיברנו ורק אז היא קלטה שאני לא בן אדם בודד. היא שאלה: ‘אתה נשוי? אז למה אתה בא? למה אתה עושה את זה?'”

למה באמת?

“זה מה שינקתי מבית אבא”.

(את המשך הכתבה תוכל לקרוא בלחיצה על הקישור)