איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים ליום חול
מתאים לשבת
פעילות בחוץ
פעילות פנים
קבוצה גדולה
קבוצה קטנהמתי בפעם האחרונה נסעת באוטובוס וראית ספסל חלק ללא קשקושים?
מתי בפעם האחרונה ראית זכוכית בתחנת האוטובוס שהיא ללא פגע ?
מתי בפעם האחרונה ראית חפץ כלשהו ללא פגע.
זה דווקא קורה אבל לא לעיתים קרובות…
למה זה קורה ? מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשפר את המצב?
על כל זאת ועוד בפעולה שלפניכם.
לפני שהחניכים נכנסים לחדרבו מתקיימת הפעולה , נפזר בחדר ניירות מקומטים, שקיות, מעט קליפות וכדו’. לא נגיד לחניכים כלום לגבי בלכלוך רק נשים לב לתגובתם בכניסתם לחדר.
נשחק עם החניכים שני משחקים:
1. נבקש מכל חניך להפשיל מעליו חפץ כלשהו ( שעון, טבעת, סיכה וכדו’) ולהניח במרכז החדר. נסדר את החפצים במרווחים קטנים יחסית. “נטייל” בין החפצים ותוך כדי כך נדבר עם החניכים וכדו’. ( מדריך שים לב! כל חניך שתתקרב לחפץ שלו יצעק : “תיזהר”, “אל תדרוך” ,זה יקר” “זה שלי” וכדו’, וכשתתקרב לחפץ של חברו זה פחות יפריע לו.)
2. נבקש מכל חניך לקחת כיסא, על כל החניכים לבנות ביחד מגדל מכל הכיסאות כמה שיותר מהר ונקווה שהם יבנו אותו בזהירות בכדי שהכיסאות לא ישברו. אם חלילה לא יזהרו נעיר את תשומת ליבם להבדל בין שני המשחקים:
כאשר החפץ שייך לנו , אנו מתייחסים אליו בזהירות רבה שהמדריך חס וחלילה לא ידרוך עליו. לעומת זאת כאשר ניסינו לבנות מגדל מהכיסאות, נקתנו פחות זהירות – שטויות, מקסימום יישבר כסא אחד
נחלק את החניכים לקבוצות. כל קבוצה תקבל כרטיס עם מקרה ( נספח 1) ותדון במקרה. לאחר מס’ דקות נחזיר את החניכים למליאה
נפזר על רצפת החדר ציורים של רגשות (נספח 2). על כל קבוצה לבחור את הרגש והמשמעות שהביאו להחלטה שנתקבלה בקבוצה. לדוגמה: החלטנו ללכת ולספר למורה מתוך כעס.
עתה נבקש מכל קבוצה להציג את המקרה שברשותה ואת הציור המתאים שבחרה ונראה כמה קשה ומרגיז כשיש נזק ברכוש ציבורי כאשר הוא פוגע בנו ונשאל את עצמנו האם תפריע לנו הבעיה גם אם לא נפגענו ממנה ישירות?
נבחר 8 חניכים מתנדבים, על כל זוג חניכים להציג:
א. דו שיח בין ספסל בסניף לספסל ברחוב
ב. דו שיח בין שולחן בית ספר לשולחן במשרד עורכי דין
ג. דו שיח בין קיר בסניף לקיר במוזיאון
ד. דוח שיח בין שטיח בחדר ילדים לשטיח בארמון
בעקבות ההצגות נשאל :
נעלה לדיון את הנקודות הבאות :
מצורף קטע ממש נחמד ( נספח 3 ) של אברהם נווה . אפשר לחלק לחניכים כצ’ופר, להקריא להם וכדו’.
בשלב הראשון של הפעולה ראינו שכאשר החפץ שייך לנו, אנו מתייחסים אליו בזהירות וביראה. כל חניך שמר על החפץ שלו בזהירות יתר, שהמדריך חס וחלילה לא ידרוך עליו. ולעומת זאת כאשר החניכים ניסו לבנות מגדל מהכיסאות, הם התנהגו פחות בזהירות – “שטויות, אז כיסא אחד יישבר, קרה משהו?!”…
בשלב השני ראינו שהזלזול ברכוש הציבור, חוסר התחשבות – לפעמים פוגע בנו ולפעמים אנו פוגעים בו. ז”א לפעמים אנו הפוגעים ולפעמים אנו הנפגעים כתוצאה מפגיעתם של אחרים. זה ממש מעצבן כשזה פוגע בנו.
בשלב השלישי של הפעולה ראינו שאנו מתייחסים לחפצים לפי סביבתם. אנו צריכים לזכור תמיד שגם אם הסביבה מקרינה חוסר טיפוח, זה אינו מצדיק התייחסות שלילית מצידנו. הרס בא לידי ביטוי גם בכך שאנו לא משנים ועושים, אסור לנו להתעלם מעובדות בשטח.
אנו צריכים לזכור – נקודת המוצא לפגיעה בזולת וברכושו היא חוסר רגישות. עלינו להיות ערים לסובב אותנו. אנו צריכים לזכור שהשחתת רכוש ציבור – וונדליזם כולל הרס והשחתה של רכוש ציבורי או פרטי ללא מטרה של הפקת תועלת כלשהי, אלא הרס לשמו.
ניפוץ שמשות, השחתת שולחנות וספסלים, הריסה וקלקול של טלפונים ציבוריים, הריסת מתקנים בגנים ציבוריים, הדבקת מסטיקים מתחת לכיסאות וספסלים, גרפיטי על מבנים ציבוריים וכדו’.
דוגמאות כאלה ואחרות אינן מביאות שום תועלת חומרית למזיק עצמו, ויותר מכך המזיק נפגע וגם הציבור. תופעת השחתת רכוש הציבור נפוצה אצל כולנו, אלא שהיא אינה נפוצה רק אצל טיפוסים מופרעים, עבריינים וכדו’. התנהגות זו נובעת מרקע כללי של התייחסות קלת ראש לרכוש וערכים.
בשלב הרביעי והאחרון ראינו שזה שאין פחים ברחוב, זה לא מצדיק זלזול מצידנו, עלינו לשמור את הזבל עד שנגיע לפח ואנו צריכים לשים לב ולפתוח את העיניים, ולהיות רגישים יותר לסובבים אותנו.
ההלכה שהיא בעצם התרבות שלנו תובעת יחס של כבוד וזהירות לכל חפץ העשוי לשמש את הבריות, וכל מי שאינו נוהג כך, בין כלפי חפץ של הזולת, בין כלפי רכושו שלו עצמו, עובר על איסור – “בל תשחית”.
אנו צריכים לזכור שמטרת החברה בעם ישראל היא להיות טובים לכלל, העיקר זה לא הנאת היחיד, אלא יצירת תרבות מתחשבת ואכפתית. לכן אנו צריכים להתחיל – להמשיך לפתוח עינייפם ולהתייחס לסובב אותנו בכבוד.
מדריך יקר שים לב!
לאחר פעולה זו כדאי ורצוי לעבור לצד המעשי:
כתב ר’ אריה לוי בזיכרונותיו:
” זכרתי ימים מקדם, משנות תרס”ה שזכיתי בחסד עליון יתברך שמו לעלות על אדמת הקודש ביפו. הראי”ה קוק זצ”ל קבלני בסבר פנים יפות, כדרכו בקודש לכל אדם. שוחחנו בדברי תורה.
אחרי תפילת “מנחה גדולה” יצא רבנו כדרכו בקודש לשוח בשדה לצמצם מחשבותיו ואני נילוותי אליו. בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו ואמר לי בנחת: “האמן תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח שיכול לגדול או לצמוח, כי אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה האומר לו דגל! כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד. כל ברייה אומרת שירה”. הברים שיצאו מלב טהור וקדוש נחקקו עמוק בלבי ומאז התחלתי להרגיש יותר את מידת החמלה על כל דבר.”
כרטיסיות מקרים
מבצע קשקשת / אברהם נווה
ה”צבר ” שלנו יחיד ומיוחד / זוהי בערך דעתו של כל אחד / אך יש תופעות בין בני נוער / המאיימות לקלקל ולגרוע מהתואר / ואחת התופעות הגרועות הקיימות / היא נטיית הנוער “להנציח” שמות / על ספסל באוטובוס, או על פסל עתיק / על כיסא בבית ספר או על קבר צדיק / בכל מקום תמצא כתובות צורמות עין / “רמי בן דוד , בית הכרם, ירושלים” / “צפניה לוי , רחוב הפרח , רמתיים.
בזלזול הגובל בעזות מצח / דואגים הנערים ל”היסטוריה ולנצח” / והתופעה מתפשטת, כמעט אין לה סוף / והיא משחיתה ומבערת את הנוף / ואת רם רימון חובב היופי והטבע / מרגיזה התופעה הזאת פי שבע / ויום אחד הוא הבטיח הבטחה / “תראו שאצא ואלחם בהנצחה” / ורעיונו כרגיל הוא רעיון לרוחי / משהו משעשע וגם חינוכי.
ביום שהחליט לצאת למלחמה / קרא רמי לילדים והטיל משימה / מיד התפזרו בכל מיני מקומות / וחזרו עם מלאי של כתובות ושמות / אמר רם רימון : שימו לב היטב / מהיום אנחנו מתחילים להתכתב / כל אחד מאתנו יהיה נערה / יפה ונחמדה בלי עין הרע / נשלח כולנו מכתבים ‘נרגשים’ / לכל אותם ברנשים – מקשקשים
לא עבר זמן רב / וכל אחד כתב מכתב / ” ליוסי הנחמד, לדני המתולתל / את שמך מצאתי חרוט על ספסל / ומיד הגיתי רעיון עם טעם / מדוע לא נתכתב מדי פעם ? / אני מצפה לכתבך הראשון/ שלך בידידות רמונה רימון / וליתר ביטחון צורפה לכל מעטפה / תמונה קטנה של נערה יפה …
המכתבים הוכנסו לתוך התיבה / לא נותר אלא לחכות לתגובה / ואכן הנערים הגיבו בהתלהבות /וממש התרגשו מההתכתבות / וכך כתבו מתל אביב ומדימונה / “שלום לך יוספה! שלום רימונה ! / שמחתי מאוד לקבל את מכתבך / זה היה נחמד מצדך / אינני יודע במה את מתעניינת / אבל בטוח שהתכתבות תהיה מעניינת / מקווה שתשובתך תגיע במהירות / יופי לביא , החותם בידידות”
כך נמשכו חילופי המכתבים / ואכן נמצאו נושאים משותפים / ו”שלך בידידות” הפך ל”בחיבה” / ומכתב בו עמוד גדל לשבעה / עד שרם רימון החליט : “הגיעה זמנה של המנה העיקרית / נקבע כולנו יחד פגישה / לאותו המקום באותה השעה ”
ביום ראשון בשעה שבע ושלושים/ עמדה ליד הקולנוע קבוצת ברנשים / וכולם בקוצר רוח מצפים / לפגישה עם “נערת – חלומות – המכתבים ” / ואז מגיעים רם רימון והחבורה, וכל אחד מציג עצמו : ” אני הבחורה / נעים מאוד להכיר אותך / מה העניינים ? מה שלומך ? ” / בתחילה לא תפסו הבחורים מה אירע / אך כשעמדו על זהותה של החבורה / ברחו לכל עבר ברוח סערה / כאילו אחזה בהם תבערה / ורם רימון אמר בביטחון: / “אלה כבר לא יקשקשו עוד בשום מקום”
מתוך “רם רימון ותעלולים המון” , הוצאת עמיחי” עמ’ 45 – 48