איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים ליום חול
מתאים לשבתהיא פוקדת אותנו פעם בשבוע, במלוא הדרה ואורה. מביאה איתה את הנשמה היתרה. כן זוהי שבת.
לשבת הרבה מטרות וכוונות, אך נודה על האמת, שלעיתים היא עוברת אצלנו ככה.
בפעולה הזו נשים את הזגש על התרבות המשפחתית בשבת. כיצד זו באה לידי ביטוי דווקא בשבת, והאם אנו נותנים דעתנו על כך.
נפזר ברחבת החדר כל מיני קטעים מתוקים מתוך ספריו של אורי אורבך על שבת (נספח 1 – כדאי לבחור חלק)
נבקש מכל חניך לבחור קטע שדרכו הוא מתחבר לשבת שלו או שהסיבה בשלה הוא אוהב את השבת.
לאחר הסבב שהתקיים בקבוצה, שאל את החניכים:
אם כך נשאל את החניכים:
נפזר על הרצפה ציורים של איסורים בשבת. (נספח 2)
על החניכים לבחור איסור שהם לא מבינים מדוע הוא נאסר בשבת.
(ז”א אם אמרנו ששבת מטרתה מנוחה, אז מה הבעיה לראות טלוויזיה? מי יקבע לי מהי מנוחה בשבילי?)
אנו רואים שישנם איסורים שאינם מצריכים מאמץ מיוחד הפוגע במנוחת השבת, מכאן שסיבת המנוחה היא חלקית וישנה משמעות נוספת לשבת.
נבחר 2 זוגות חניכים.
על כל זוג לעבור יחד מסלול מכשולים, (מס’ כיסאות הפוכים על הרצפה) כשהאחד – עיניו מכוסות במטפחת והשני – מוביל.
הזוג הראשון יקבל פתק עבור המוביל:
בקצה החדר מונחת במבה עבורך ועבור מכובה העיניים. עליך להגיע אליה כמה שיותר מהר ולאכול ולהאכיל את מכוסה העיניים בבמבה במקביל.
הזוג השני יקבל פתק עבור המוביל:
עליך להתרכז בהובלה של מכוסה העיניים כמה שיותר טוב
הערות :
לאחר המשחק נשאל את המשחקים איך היה להם? מה היו ההבדלים בין המוביל הראשון – שיהיה עסוק בעוד עניין (להביא את הבמבה) לבין המוביל השני שהיה מרוכז כולו בעזרה למכוסה העיניים.
נשאל גם את החניכים הצופים – למה, לדעתכם, הצליח השני להעביר טוב יותר ומהר?
נעצור כאן ונסביר :
אנחנו רואים שכאשר אדם מרוכז ב 2 דברים, ב 2 תפקידים ב 2 מלאכות הוא אינו יכול להשתלט בצורה טובה מספיק על שני התפקידים.
ראינו את המוביל הראשון, איך הוא כל הזמן רץ על מנת להצליח, וזה פגע גם במכוסה העיניים וגם בוודאי בצורת אכילת הבמבה וביצוע המשימה.
בשבת אנחנו רוצים להשיג משהו מעבר. אנחנו רוצים להיות מרוכזים במשהו אחד, ועל כן המצוות והאיסורים שגורמים לנו להיות ממוקדים רק בו.
המדריך יבקש מהחניכים לומר לו את כל ההבדלים המהותיים בין יום חול לשבת. עד רמת הפירוט.
(ארוחות, יושבים כל המשפחה ולא יחידים, שירה, בלי לחץ, יושבים, צוחקים, מדברים, מספרים, נחים – בקיצור ביחד.
תפילות – הולכים יחד, חוזרים מביהכנ”ס ללא לחץ ועוד…)
נזרוק לאחד החניכים חוט צמר (או אחר) כשקצה החוט נשאר אצלנו והוא יזרוק לחניך נוסף וכך הלאה, כל אחד זורק לחברו ותופס בקצה.
נשאל את החניכים מה המשחק הזה יצר ביניהם?
במילה אחת – קשר.
הישיבה ביחד וההעברה מאחד לאחד, כשכל אחד מרגיש קשור- בונים קשר.
נספר לחניכים את הסיפור : “שני אחים נפגשו” (נספח 3)
אם לחניכים יש כוח נשאל אותם:
בסיפור ראינו מה עשתה השבת. האווירה, האוכל, ההתנהגויות לשני האחים. כל החום המשפחתי, כל האהבה והיחס בארוחת השבת, לא יכול היה להשאיר את סלומון – האח העשיר, אדיש למתרחש. השבת קירבה אותו. היא יצרה שוב את המגע בין שני האחים. היא שברה את הקרח.
בתחילת הפעולה ראינו מהי שבת בשבילנו. העלינו את הרגעים המיוחדים והטובים הזכורים לנו תמיד משבתות.
אח”כ שאלנו למה בכלל צריך את השבת. ראינו שזה בלתי אפשרי לחשוב שרק המנוחה היא סיבת השבת. וכי יש כאן משהו מעבר. אם המטרה הייתה רק מנוחה, מה הבעיה שנשמע מוזיקה או נדליק את האור או נכתוב?
ה’ רצה שנפנה זמן למשהו, שננקה את השטח מכל הפעולות הפיזיות, ויהיו הקטנות שיהיו, ונתרכז בשבת. בזמן המיוחד הזה.
ראינו דרך משחק המכשולים איך שאי אפשר להתעסק בכמה דברים במקביל.
אחד מהמוטיבים המרכזיים של שבת הוא הקשר. הקשר בין בני הבית – המשפחה.
אנחנו מניחים הכל בצד ומתעסקים אחד בשני. בשבת כולם מגיעים הביתה, כל אחד מטרדות שבועו: מלימודים, מעבודה, מהצבא, מהשירות… ויושבים ביחד. אם היה אפשר לשמוע מוזיקה או לראות טלוויזיה, אז כולם היו מתרכזים בזה, ולא במפגש המשפחתי.
הניתוק מהכל מאפשר לנו לשבת ביחד ולחדש ולחזק את הקשר המשפחתי. אין לנו אפשרות לדאוג לקשרים כל השבוע. כולם עסוקים, אבל שבת מיועדת לדבר הזה.
האם אנחנו שותפים לחיזור הקשר במשפחה, בשבת, או שמא אנחנו רוצים לברוח?, לשחק עם החברים בחוץ?
האם בשבת שלנו בבית אנחנו מוצאים זמן לדבר עם אבא ואימא ועם האחים, או שהדבר שמעניין אותנו זה החברים שלנו, המשחקים שלנו ולישון???
היום כשכל אחד מאיתנו יודע טוב יותר ששבת תפקידה לחזק את התא המשפחתית נשתדל ונתאמץ יותר להשקיע באיך שנראית השבת אצלנו בבית. כל אחד במה שהוא יכול.
בשולחן שבת – אפשר לומר דבר תורה או סיפור ששמענו. (לדוג’ הסיפור היום בפעולה). או לשיר שיר של שבת יחד עם כל המשפחה, שיר שכולנו אוהבים, או אפילו ללמד שיר מעונג שבת בסניף. כל אחד מאיתנו צריך לחשוב מה הוא עושה כדי לחזק את המשפחה שלו, דווקא דרך שבת – הזמן המיועד לזה יותר מכל ימות השבוע.
הערה נוספת: אל תשכחו את סלומון ומוטל בר – שהשבת החזירה להם את הקשר ואת האהבה בין השניים.
השבת היא עמוד מרכזי בתרבותו של העם היהודי. כל האווירה והשלום והנועם של עמ”י.
עלינו לחזק את השבת בקרבנו, להופכה למשמעותית לכל אחד מאיתנו, הן בביתו ובמשפחתו והן בנפשו. ונזכור ש”אם ישמרו היהודים שתי שבתות – מיד הם נגאלים!” לא סתם נלקחהשבת, שבת היא סמל התרבות הישראלית, סמל הבית היהודי.
ונזכור ונדע כי בית יהודי המאיר, מאיר הוא לעולם כולו. ואם ישנם בתים יהודיים מרובים וכשרים, האור גדול להפליא ומקרב הגאולה
שבת שלום!
שני אחים נפגשו
שני אחים מאב אחד ומאם אחת ובכל זאת איזה הבדל ביניהם. כמו שני תפוחים שגדלו על אותו עץ. אחד גדל והתפתח יפה ונהיה לפרי טעים ועסיסי – ואילו השני ירוק וחמצמץ. גם בין אנשים יכול לקרות דבר כזה.
הנה, למשל, יעקב ועשו, גם הם היו אחים… כדבר הזה קרה עם האחים שייטלץ, שלמה ומוטל. שלמה החל קורא לעצמו סולומון ותחילה נהיה לבונדיסט ברוסיה ולאחר מכן לחרשתן עשיר באמריקה. הוא עישן סיגרים יקרים ועבים, נסע במכונית לבנה וגדולה וכל חורף בילה את חופשתו על חוף הים. ואם לא די בכך הרי שהוא הבטיח לעצמו כורסא רכה ליד כותל המזרח של אחד ה’טמפלים’, כשהוא אינו מסתפק בסתם חברות, אלא מגיע ישר לתפקיד סגן הנשיא. הוא יושב ראש בישיבות ארגון יוצאי ארץ מוצאו ואהב להשתתף בארוחות חגיגיות, עצרות יובל ודברים כיוצאים באלה, הנערכים באולמות יקרים. כנאה לאנשי מסחר עשירים. מלבד זאת הוא העסיק באופן קבוע פסיכיאטור שמתפקידו היה להטות אוזן קשבת לרצונותיה של אשתו, שלא תמיד ידעה בדיוק מה בעצם היא חפצה. בנוסף לכך היה לו גם עורך דין טוב, שעזר לו להחליק את השערוריות ששני בניו עוררו באזור מגוריהם וכן בבית הספר בו למדו ואחרון אחרון חביב: מדי שבוע ביקר אצלו בלישכתו זקן נשוא פנים, שופט לשעבר, שנתן לו עצות, כיצד להימנע מהסתבכויות בחיים.
לאחיו- לא היה כל זה. הלה , קראו לו ר’ מרדכי בר, היה לו זקן ארוך, הרבה תורה למד והרבה רגש יהודי בליבו. כן, כן, גם צרות היו לו והרבה סבל בגלל דתיותו. קודם בעיירה הרוסית, עוד לפני המלחמה, מאוחר יותר בגלות סיביר ועוד יותר מאוחר מנפגעי המלחמה.
אחרי המלחמה הוא הגיע איכשהו עם אשתו ועם שלושת ילדיו לצרפת והתיישב באחד מפרברי פאריס. כאן, במקום הזה, נפגשו שני האחים, שלא התראו במשך שנים רבות.
כאשר נודע לסולומון, כי באירופה מתגלגל אח שלו עם משפחתו, הוא החל בפעילות קדחתנית. אח אחד, בסך הכל, נותר לו בחיים מכל המשפחה! הוא ארז, אפוא, מספר מזוודות ובהן כל טוב אמריקה ומיד באותו ערב ערכו לו ידידיו מסיבת פרידה חגיגית. הוא לא שת ליבו לטענותיה של אשתו, שבדיוק לא התחשק לה לנסוע לאורוגוואי ואף אטם אוזניו בפני צעקות הבני, שביקשוהו שיתלווה אליהם לסקי בהרים- לא, סולומון לא היה מוכן להיכנע . הוא עמד איתן על דעתו וטס לאירופה . אח הוא בכל זאת אח!
לפרבר של פאריס, בו גר אחיו, הגיע סולומון ביום שישי אחר הצהריים. הוא הזמין לעצמו את החדר הטוב ביותר במלון המקומי, התרחץ ונח קמעה. לאחיו הוא לא הודיע על בואו. ביקש שתהיה זאת הפתעה. הוא כבר יביא שמחה לביתו של האח. ועוד איך יביא! הוא ילביש אותם, ייקח אותם למסעדה הטובה ביותר בפאריס, שיעשו חיים! עד מהרה ייקח אותו לאמריקה, והוא כבר ידאג להם שם. רק שהאח שיהיה בן אדם! הוא כבר יעשה, סולומון, הוא כבר יעשה להם… ביו לו תכניות רבות בשביל אחיו ומשפחתו.
כך חלם סולומון בהקיץ ומצץ את הסיגר העבה שבפיו. כשהוא נרגש מהציפייה הממושכת הוא יצא לרחוב כשבידו מזוודה אחת והחליט לטייל ברגל.
כאשר שאל לכתובתו של אחיו, היה כבר מאוחר בערב. הבית שבו גר האח, היה כה קטן וישן, שבאמריקה לא היה החוק מרשה לגור בשכמותו. לבו של סולומון נחמץ בראותו את הבית: “נו , עד מהרה ואולי אפילו מחר, אוציא את אחי מכאן ואעביר אותם לדירה אנושית יותר” – אמר לעצמו סולומון ודפק בדלת.
“האם מיסטר שייטלץ גר כאן ?” שאל סולומון את הילדה הקטנה שפתחה את הדלת. מיד ניגש יהודי עם זקן גדול ואמר : “כן, כן, זה אני שייטלץ, הכנס בבקשה ! “
ראשו של סולומון החל מסתובב, לרגע הוא עמד, כאילו אבדו עשתונותיו. איזו שהיא טעות נפלה כאן! הזהו אחיו?… הוא הביט ארוכות בפני האיש. מי יודע? הוא נכנס לאיטו לתוך הבית ובאור של החדר לא היה לו שום ספק: זהו אחיו. הוא דומה כל כך לאבא, וכי יכול היה לדעת זאת? שוד ושבר! אח שכזה ! חרדים מהדור הישן, אורטודוכס… לו ידעתי זאת קודם!… בו ברגע המציא סולומון סיפור לפיו הוא, התייר האמריקני, טעה בדרכו ורוצה לבלות את השבת בבית יהודי. הוא מוכן לשלם טוב תמורת זאת.
“הכל הכבוד, לעונג יהיה לנו הדבר” – נענו מוטל בר ואשתו. “ואשר לכסף, הרי אפילו ביום חול לא הייתי רוצה לשמוע על כך” – אמר מוטל בר. הוא ואשתו התחילו מיד להתעסק עם האורח ולהשתדל להנעים את שהותו אצלם. החדר היה קטן. אולם שררה בו אווירה נעימה ושלווה שקשה היה לעמוד על מקורה. על השולחן היתה פרושה מפה לבנה וגם הקירות ביו לבנים. חמישה פמוטי הפח נצצו. “ואולי משהו מנצנץ לי בעיניים?, – שאל סולומון את עצמו, כאשר נוכח לדעת, כח בחדרון הקטן נוצץ הכל. מכל הצדדים, העיניים השחורות של שלושת הילדים ברקו כגחלי אש והמצח הגבוה של האח האיר כפנס למרחקים. כל החדר היה נראה כאילו היה בבואה של נצנוצי הנרות הקטנים.
מוטל בר הזמין את האורח, שיאכל איתם את סעודת השבת. סולומון, שהרגיש לא בנוח, התיישב ליד השולחן ומיד רצה לתקוע סיגר לתוך פיו. כדרכו במקרים בהם השתלטה עליו עצבנות בלתי מובנת. אולם הילדה הקטנה פתחה עליו זוג עיניים, והוא החביא מיד את הסיגר בכיסו. וכאשר האח, עם שני הבנים, החלו לשיר “שלום עליכם”, נדמה היה לסולומון, כאילו נפתח הקיר הלבן ומבעד לפתח צף ועלה שולחן השבת של בית הוריו… הגיסה החלה להגיש לשולחן בלבביות חגיגית כזו, וסולומון הרגיש שטוב לו על הלב. המנה הראשונה הייתה פרוסות קטנות של דג על צלחות פשוטות והילדה הקטנה מחאה כפיים ושרה “דגים של שבת, דגים של שבת, הוי , כמה הם טעימים, דגים של שבת…”
היא הפסיקה לפתע , כשעיניה פגשו את מבטו התוהה של סולומון. פתאום התחשק לסולומון לספר לכולם, שהוא הדוד שלהם, האח של אבא שלהם. אולם כיצד הם יתייחסו אליו? כיצד יראה הדבר בעיניהם? הוא התגבר, איפוא ושתק.
הילדה הקטנה, שהאורח הכלתי צפוי בלבל כנראה את עשתונותיה , התיישבה פתאום על הכיסא שבראש השולחן. אולם אחיה הגדול העיר לה מיד, כשהוא מרים אצבע מאיימת ואומר: “מה את עושה? איפה את יושבת?” הילדה קפצה מהמקום ותלתה באביה עיניים מבוהלות, שנתמלאו לאט בדמעות, אולם האבא ליטף בחיבה את הראש השחרחר של הילדה שהתרפקה אליו כמבקשת סליחה ואמר לה: ” אין דבר, בובלה, אל תצטערי, אני יודע שאת ילדה טובה”.
כולם נטלו ידיהם לסעודה וגם סולומון נטל ידיו. מרדכי בר הסיר את המפה מעל החלות. היו אלה שתי חלות קטנות. כאלה קלועות שסולומון זכר מהבית. כל הנוכחים עמדו עתה עמידה מתוחה, כאילו בדום , והבעתה של הילדה הקטנה היא רצינית ומלאת יראת-כבוד. בשקט שהשתרר נשמע רק קולו של מוטל בר, שאמר לאט ובנעימה מיוחדת את מילות הקידוש, כשעיניו עצומות. כאשר סיים, אנו כולם אמן וקולה של הילדה עלה על כולם. אמה הסתכלה בה ועל פניה נכרו סימנים של נחת רוח.
סולומון הרגיש, כי הוא עושה כאן דברים לא בדיוק כפי שצריך., אולם הנער הגדול יותר, שישב לידו, עזר לו בהרבה. בטקט רב הוא הגיש לו את המלחייה כדי לטבול בה את פרוסת “המוציא”, בתוך כך נזהר, שהאורח לא יגע, חס וחלילה בפמוטים, העומדים על השולחן וכדי שהלה יבין את הרמז, גער הנער בחביבות באחיו הקטן באומרו לו : ” לאט לך , עתה עוד עלול לנגוע בנרות של שבת!”
כאשר עקרת הבית הלכה למטבח, כדי להביא את המרק, הציג מוטל בר שאלות אחדות לאורח האמריקני בנסותו לדובבו. אולם במוחו של סולומון התרוצצו המחשבות באי סדר ובליבו גאתה התרגשות גדולה. הוא אמר איפוא כמה משפטים מרוטעים ולא יסף.
במקום לדבר, הביט סלומון סביבו והתמלא פליאה גדולה. הנה כולם יושבים ליד השולחן. המרק המהביל לפניהם ואף אחד אינו מתחיל לאכול. כן, הוא מבין, הילדים והאבא מחכים עד שגם האימא תתיישב ליד השולחן ותאכל יחד איתם. היה זה מרק עם אטריות, מרק דליל במקצת, אך מרק של שבת, מחמם לבבות.
אולם סולומון לא היה מסוגל לבלוע ממנו אפילו כף אחת. שוב כאילו נפתח לנגד עיניו הקיר הלבן והפעם צף ועלה בעיני רוחו ביתו שלו באמריקה. ביתו של איש עסקים עשיר, ורגש של רחמים עצמיים מילא פתאום את ליבו. הוא ראה את עצמו ואת משפחתו בארוחת ערב “חגיגית” יושבים ליד השולחן והנברשות היקרות מפצות אור נגוהות, אולם אשתו יושבת כאילו בחושך, שרה וזועפת ואינה נוגעת במאכלים הטעימים ביותר. אינה טועמת אפילו מהשמפניה המצוינת. האמת היא אמנם שאיש אינו מחכה לה. הוא עצמו, סולומון, אכל ושתה די והותר כדי להרגיז אותה על התנהגותה והיא – מרוב כעסה – שברה בקבוק יין. שני הבנים נכנסו בסערה האמצע הסעודה. הם מיוזעים, לבושי חולצות ספורט מקומטות ומכנסי “צינור” המשתלשלים ברישול. אחד מהם התיישב על קצה השולחן והחל מלעיט את עצמו מכמה צלחות בבת אחת. השני תחב לפיו נתח של בשר, זרק מבט חטוף על אמו ואמר לאחיו, כי היא היום “בסדר גמור”. לאחר מכן קמו שניהם ויצאו בריצה כלעומת שבו… ניגון שובה לבבות החזיר את סולומון מעולם הדמיון למציאות החגיגית שבבית אחיו. הניגון נמשך ונמשך וסולומון מצא את עצמו מזמזם אף הוא. כשהילדה הקטנה נותנת בו את עיניה הגדולות, כמי ששואלת מדוע הוא כל כך שונה, לא כמו כולם?
סולומון קם לפתע מהשולחן, ניגש קרוב אל מוטל בר, הניח את ידיו של שכמו והביט לתוך עיניו. הוא פתח את פיו פעמים אחדות ולא היה מסוגל להוציא הגה, אז חיבק אותו מוטל בר ונשקו ואמר לו :” שלמה, אחי היקר… אני הכרתיך תכף ומיד… רק חיכיתי עד שאתה תהיה מוכן להכיר אותי… להיות קרוב אלי ולהיות שוב אח שלי…”
(מתוך חגי ישראל ומועדיו)