תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה:

שלב א’

.
את הפעולה הזו טוב להתחיל מחוץ לסניף. החניכים יפגשו ליד דוכן פלאפל הקרוב לסניף או ליד פארק שעשועים. המדריך יחלק את החניכים למספר קבוצות. על כל קבוצה להשקיף על התנהגות האנשים ביחס לסביבה – האם משליכים ניירות בחוץ? האם דואגים לנקות ?
.

לאחר התצפית החניכים יחזרו לסניף. בחצר כבר יהיו תלויים גיליונות נייר. כל קבוצה תרשום בקצרה תגובות שונות שראתה.
כל קבוצה תציג את הממצאים שלה בפני כולם.
.

שלב ב’

.

כל קבוצה תדרש לחפש בסניף מקומות שנפגעו ע”י החניכים ומקומות הדורשים טיפול. לאחר שהקבוצות יסיימו את המשימה כל קבוצה תדרש לצייר על גליון נייר מקום פגוע שהותיר בה רושם רב ביותר
התמונה יתלו על גבי הקיר. כל קבוצה תציג את המימצאים שלה.

.

שלב ג’

.

כל קבוצה תקבל רצועת בריסטול ארוכה ותתבקש לעצב כרזה שמגמתה שפור פני הסניף או דרישה לשמירה על רכוש סניף.
כדאי לתלות את התמונוץ והכרזות במקום מרכזי בסניף – שכולם יראו.

.

הערה:

.

כדאי לתאם בין צוותי ההדרכה שהפעולה תועבר למספר שבטים באותו שבוע. התמונות והשלטים לא יתלו בגמר הפעולה אלא רק לפני שבת יארגנו כל המדריכים קיר מיוחד לתמונות ולכרזות ואת השבת יקדישו לפעילות בנושא.

.

שלב ד’

המדריך יקריא את הקטע “זכרון מודבק”

.

זיכרון מודבק
.

לפני כחודש ימים קיבלתי בדואר מכתב מרשים עם סמל בני-עקיבא.
“אני לא מאמין” אמרתי לעצמי . “אחרי כל-כך הרבה שנים עוד זוכרים אותי?” מהרתי לפתוח את המעטפה ושמחתי לגלות בתוכה הזמנה חגיגית לערב חוויתי לבוגרי הסניף. הלב התחיל לפעום. לפתע צצו ועלו כל החוויות מהימים שעוד היינו צעירים. הרבה שנים חלפו מאז, המון דברים הספקתי לשכוח אבל דווקא את החוויות מהמסעות, מחנות, חודש ארגון, השבעות לא שכחתי כלל. אפילו עד היום יש לי כמה צ’ופרים שקבלתי מהמדריכים שלי.
בתחתית ההזמנה היה כתוב באותיות שחורות מודגשות: “הנך מתבקש להבא איתך לערב סיפור או חוויה מחיי הסניף וכן חפץ.
סיפור? חוויה? חפץ? על מה אספר? כולם בטח יספרו על השטויות שעשינו לסניפים אחרים במחנות, כולם יספרו על איך תמיד היינו אלופים במוראל, אבל איזה סיפור או חויה יכולים להיות באמת מקוריים? כשלושה שבועות הסתובבתי כשראשי מנסה להעלות כל זכרון אפשרי. מה לספר? מה לזכיר?
הערב המיוחל הגיע. היה בהחלט מרגש. קודם כל את חלק מהחבר’ה בקושי זיהיתי. כן, הזמן עושה את שלו. לאחר מכן היו הופעות של החניכים הצעירים ואז הגיעו תורנו – הבוגרים.
יוסי הביא את הגביע  שקבלנו בסוף חודש ארגון בשבט “מעלות” וסיפר איך היינו בסניף כמעט 24 שעות ביממה במשך חודש שלם.
אורית הביאה בריסטול שכבר הפך צהוב ועליו כתוב נוסח ההשבעה כשעלינו לחבריא ב’.
מירי הביאה בד דהוי ועליו רקום סמל בני – עקיבא, לא כולם זכרו אבל זה היה נסיון יצירתי לתלות דגל על גג הסניף.
שוקי הביא כיפה ישנה שעליה שם השבט שלנו. הייתה זו כיפה שהבנות סרגו לכל הבנים כשקבלנו את השם החדש.
כשהגיע תורי חייכתי ואמרתי- “אנו הבאתי… אני לא יודע אם תזכרו…” והוצאתי מסטיק בזוקה ישן בצורת כדור קטן. כולם התחילו לצחוק. “מה זה ?” “על מה אתה מדבר?”
“אני מצטער שאני לא כזה רגשן כמו כולכם, אהל חשבתי וחשבתי וזה מה שמצאתי”. הצחוק נרגע ואז המשכתי: “אחת החוויות הזכורות לי ביותר בסניף זה נושא הספסלים. תמיד כשהייתי מתיישב על ספסל בסניף הייתי מנסה להמר איפה דבוק המסטיק. האם הפעם טרחו להדביק אותו בקצה הימני או השמאלי? האם מעל למושב או באללגנטיות מתחת למושב? בן כמה המסטיק המודבק? כמה שכבות מסטיק נמצאות על ספסל זה ? ובכלל, באיזה צבע היה המסטיק בעודו צעיר? האמת היא שחשבתי אם להביא מסטיק מהבית אבל אמרתי שבטח אמצא פה כמה בלי בעיה, ובתור מומחה לשעבר לזיהוי מסטיקי, אכן הספקתי לתלוש כבר כמה גושים מהספסל עליו אני יושב”.
גמרתי את דברי והתיישבתי במקומי. הסתכלתי מסביב על קירות הבנין, החלונות, ארון הקודש והדלתות “גם הם הזדקנו” חשבתי לעצמי “לא רק עם השנים, אלא בעזרת כל דור חדש של חניכים”. והיה נדמה לי שהם הבינו אותי יותר מכולם.