איתור סניפים וכפרי בוגרים
מה רע בהרגלים? בפעולה הזו ננסה לבדוק איפה ההרגלים והשחיקה נמצאים בחיינו, וכיצד אפשר לעשות תשובה ולהתגבר עליהם.
הקריאו לחניכים את המכתב של עמי החניך למדריכו ערן (בנספח).
שאלו את החניכים: האם אתם מזדהים עם המכתב?
למה מתכוון עמי, מה מונע ממנו לחזור בתשובה?
האם גם אצלנו נשארים הדברים באוויר?
נשחק את משחק “ים-יבשה”. החניכים יעמדו בשורה אחת לאורך קו מוסכם. צד אחד של הקו הוא “ים”, והשני “יבשה”. כשהמדריך אומר “ים”- כולם קופצים לצד הים. “יבשה”- קופצים לאחור, וחוזר חלילה. אחרי מספר פעמים- הכריזו פעמיים רצופות “ים” או “יבשה”, ואז יש תמיד מי שמתבלבל וקופץ במקום להישאר במקום.
החזירו את החניכים למקומותיהם ושאלו אותם: מה גורם לנו להתבלבל ולקפוץ?
אנחנו מתרגלים, וכשמתרגלים למשהו, קשה מאד להיפטר ממנו.
נקריא את הסיפור “האיש הקטן והשעון” (בנספח). ונשאל את החניכים:
א. מה משמעות הביטויים “איש קטן” – “בית קטן” – “מקום קטן” – “מסלול קבוע וקטן”?
ב. מה משמעות “השעון הגדול” – “המחוגים הגדולים” – “הטלוויזיה הגדולה”?
ג. מדוע האיש הקטן נשכב לישון כשעיניו תלויות בתחינה בשעון הגדול?
ד. מדוע הוא נזקק ל”טעם קטן לחייו הקטנים”? מה חסר לו?
ה. האם אתם חשים הזדהות עם הדמות בחייכם הפרטיים?
על מנת לבצע דברים צריך לצאת מן השגרה, מן ההרגל. מי שנכנס למסלול קבוע וחד גוני של חיים – מפסיק להתקדם ולמעשה “מתייבש”, לכן הוא מאבד את “הטעם הקטן לחייו הקטנים”. הגר”א (הגאון מוילנא) כותב בפירושו לספר משלי, שאדם צריך להיות כל הזמן בעלייה, בהתקדמות, ולא- הוא ירד מטה. אין מצב של הישארות באותו קו-גובה.
הקרא להם את הקטע (בנספח) מתוך “מכתבי יוני” (יוני- סא”ל יוני נתניהו הי”ד, נהרג במבצע אנטבה, תשל”ו). נשאל את החניכים: כיצד ניתן להתגבר על השיגרה, על ההרגלים שיצרנו לעצמנו? כיצד ניתן להתקדם כל הזמן בחיינו?
יוני לא רצה לחיות כאותם אנשים שאצים ורצים כמו חרקים, חוזרים על שיגרת חייהם ולא מתקדמים. תפקידנו הוא להתקדם ולא להיכנע לשיגרה השוחקת.
בחודש אלול אנחנו נדרשים לעשות חשבון נפש. אחד הדברים המעכבים מפני הסקת מסקנות הוא הקושי לשבור הרגלים קודמים, לפצח את השיגרה. שינוי בא כתוצאה מכך שקיבלתי על עצמי להשתפר בתחום מסוים, דורש ממני מאמץ של רכישת הרגלים חדשים, תכונות חדשות, של יציאה מן המסגרת של השעון הגדול והמחוגים הגדולים, וזה לא תמיד קל. אבל, הקב”ה ברא את האדם עם שכל על מנת שישתמש בו. הוא נדרש לעמוד ולבדוק ולהסתכל סביב, על מנת שידע לתקן עצמו.
לאדם שמתרגל לחיי עבירה, קשה להתרגל ולחזור מחיים בסגנון זה. מי שרגיל לדבר לשון הרע, כבר לא מרגיש נקיפות מצפון כשהוא עושה זאת. מי שרגיל לזלזל בלימוד תורה או רגיל לזלזל בהוריו, יקשה עליו לשנות את דרכו, אך שינוי דרך זה הוא התשובה, והאדם אמנם נדרש להפוך את הרגליו, ולהתרגל לכבד הורים ולהמנע מלשון הרע.
ננסה, על סמך הדברים, להבין את מאמר חז”ל: “במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים (יומא מט): אדם שנולד צדיק, ממשיך במסלול חיים קבוע, ואילו בעל תשובה צריך לשבור הרגלים קודמים ולרכוש מידות חדשות, וזה באמת הרבה יותר קשה.
בפעולה ראינו שכאשר אנחנו מתרגלים לדבר מסוים, גם אם אינו רע- קשה להיפטר ממנו, קשה להתקדם ממנו קדימה, להתפתח. והרי זהו כל עניינה של התשובה- לא לעמוד במקום. להתקדם תמיד קדימה, להוציא עוד יותר את כוחותינו אל הפועל. אנחנו מתפללים להיות כאלה שלא קופאים על השמרים במקום, אלא כל הזמן נעשים יותר ויותר טובים, יותר ויותר עצמנו באמת…
אהלן ערן!
אספתי, כמו שביקשת, כסף מכל השבט עבור טיול סוכות. כמובן שיש כאלה שלא שילמו, ויש כאלה שגם לא ייצאו. אם אני כבר שולח לך מכתב עם הכסף, אני כבר אספר לך, כדי שתהיה קצת מבסוט, שהחבר’ה מאד נהנו בפעולה בשבת בעברה על התשובה. קצת הסתלבטנו עליך, אבל קח את זה בקלות. באמת כולם נהנו.
אתה יודע מה, אם אני כבר כותב, אז אני אגלה לך מה שהרגשתי אחרי הפעולה. נהניתי מכל זה, וזה לא פעם ראשונה שאני שומע על הנושא הזה- בביה”ס, בבית, וזה באמת יפה כשמדברים על זה, ורואים שתמיד יש לאדם צ’אנס להיות בסדר. אבל אני מרגיש שזה קצת נשאר באוויר. אף פעם לא הרגשתי מה זה ממש לעשות תשובה, לחזור בתשובה, אני מרגיש אולי שיש דברים שמפריעים כזה, שיש דברים שאתה רוצה לשפר, אבל מה, אתה לא יכול לוותר על דברים אחרים. חוץ מזה, גם אם אתה רוצה לוותר, לא יודע, זה לא יוצא לך.
אז סתם ככה חשבתי שחבל שדברים יפים כאלה לא הולכים תכל’ס.
טוב יאללה, סתם חשבתי. אז להתראות ביום שלישי בסניף.
עמי
פעם היה איש קטן.
הוא חי בבית קטן, במקום קטן וכל חייו התנהלו במסלול קבוע וקטן.
המחשבות שלו היו גם כן קטנות.
בבוקר, צלצל השעון הגדול, והאיש הקטן נבהל.
המחוגים הגדולים אמרו לו:
“איש קטן, קום מהר ורוץ ללימודים!”
בבית הספר השעון הגדול צרח בכל כוחו בשעה 8:00
והאיש הקטן ידע שהוא צריך עכשיו לאכול.
בשעה 13:00 שוב צרח עליו השעון: “הגיע זמן ארוחת צהריים”.
בשעה 15:00 אמר לו השעון:
“איש קטן, משוחרר אתה עד מחר. התייצבות ב-8:00.
האיש הקטן חזר לביתו ולחץ על כפתור הטלוויזיה הגדולה.
בשעה 19:00 בדיוק כיבה את המכשיר, אכל, הכין שיעורים והדליק המכשיר שנית (וכל ערב חוזר חלילה).
ב-23:00 כובה המכשיר סופית לערב זה, והאיש הקטן עלה על מיטתו
כאשר עיניו תלויות בשעון הגדול אשר מעל לראשו.
לאיש הקטן היה הכל,
כלום לא חסר לו,
מלבד איזו אהבה קטן,
עניין קטן,
אושר קטן,
טעם קטן לחייו הקטנים…
רינה,
את כבר כמעט בת שש עשרה. האם מסוגלת את להאמין שחיית כבר כמעט רבע מכל תקופת חייך?
לחרק, החי רק ימים מועטים, ודאי נדמה שהוא חי תקופת זמן עצומה. אולי מסיבה זו נראה לנו, שיש לנו עוד נצח שלם של חיים. האדם אינו חי לעולם ועליו לנצל כמידת יכולתו את תקופת חייו. עליו להשתדל למצות אותם עד תומם. כיצד למצות אותם, איני יכול לומר לך. אילו הייתי יודע בבירור, הלא מחצית מחידת החיים היתה נפתרת.
אני רק יודע שאיני רוצה להגיע לגיל מסוים, להסתכל סביבי ולגלות פתאום שלא יצרתי דבר, שאני ככל שאר בני האדם שאצים ורצים כמו חרקים, אצוא ושוב, ולעולם אינם עושים דבר, חוזרים על שגרת חייהם ויורדים אל הקבר בהשאירם צאצאים, שרק יחזרו על ה”לא כלומיות” שלהם עצמם.
…מפני שכל רגע ורגע מורכב משניות ומחלקיקים עוד יותר קטנים, וכל חלקיק- אסור שיחלוף לשווא. אני חייב להרגיש, שלא רק בעת מותי אוכל להגיש דו”ח על התקופה שחייתי, אלא שבכל דקה ודקה מחיי אהיה מוכן להתייצב בפני עצמי ולומר – כך וכך עשיתי.
(יוני נתניהו הי”ד, מתוך “מכתבי יוני”)