מטרות הפעולה

מילותיו האחרונות של הרב נריה זצ"ל היו בקשת קדושה- אנחנו שרים על קדושה, מבקשים קדושה, אך האם מבינים באמת מהי?

 מהלך הפעולה

…

שלב א'-

המדריכים יציגו שתי דמויות:

דמות א'- "שלום, אני יוסף. אני אדם דתי, בן 35, אב ל-5 ילדים. אני שומר תורה ומצוות ומשתדל לקיים מצווה קלה כבחמורה, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, צדקה, כבוד, גמילות חסדים וכד', והכל כמובן מתוך התורה הקדושה".

דמות ב'- "אהלן, קוראים לי ניר, אני בן 26. אני אדם חילוני, לא שומר  תורה ומצוות, ות'אמת, אני לא מבין את הקטע שלכם הדתיים. אתם טוענים שאתם הכי טובים- יותר מוסריים, יותר מתחשבים, תורמים. למה? אני נותן צדקה, קם לאדם זקן באוטובוס, לא פוגע בבני אדם, לא מדבר דברים רעים על אנשים (לשון הרע אתם קוראים לזה, לא?), מתחשב. הכל! אז אני לא הולך עם כיפה ולא שומר שבת, אבל אני אדם טוב ומוסרי- לא פחות ואולי אפילו יותר מבן אדם דתי.

שלב ב'-

נפתח דיון בעקבות שתי הדמויות שהוצגו:

אל מי מבין האנשים אתה מרגיש קרוב יותר?

האם אתה מסכים עם ניר?

אדם דתי מוסרי שונה מאדם חילוני מוסרי? האם יש הבדל בין המוסריות של השניים?

מהו בכלל מוסר?

האם אדם יכול לקבוע לעצמו את המוסר?

מה הסכנה שבכך?

שלב ג'-

המדריכים יקראו קטע ממכתבי יוני (בנספח), וישאלו את החניכים:

מה באמת מפריע לו? מה קשה ליוני? הרי בסך הכל יוני נתניהו היה אדם חדור אידיאלים ערכיים, מלא אנרגיות, יודע לשם מה הוא חי.

יוני- שיש לו הרבה כל כך בשביל מה לחיות- למה זה לא כובש אותו יותר, למה הוא רוצה לפעמים להפסיק את המרוץ?

שלב ד'-

נסביר: אין ספק כי יש הבדל בין מוסר אלוקי לאנושי. כאשר אדם קובע לעצמו את המוסר ואת הערכים – הם אינם אובייקטיביים. כאשר אני שולט על המוסר שלי, הוא נתון לשינוי, כי הוא מוסרי בעיני. כשהוא כבר לא יהיה מוסרי בעיני ולא יתאים לי, הוא ייזרק וישתנה. כשאדם שומר תורה ומצוות ומתנהג במוסריות שהיא מתוך תורה, אין הוא יכול לשנות את המוסר כשלא מתאים לו, כי מוסר התורה זה משהו נצחי, משהו שנעשה ונכתב ע"י מי שברא אותנו. ערכים ומוסר ללא תורה עלולים ליפול- ולא להחזיק מעמד.

זה גם מה שקרה לערכים רבים במוסר אנושי, ולא במוסר אלוקי- מתוך תורה. הנאצים ימח שמם היו עם נאור ומשכיל, בעל ערכים. אולם, כאשר "לא התאימו להם" היהודים, הם איבדו כל צלם אנוש וכל מוסריות והשמידו מיליוני יהודים.

להבדיל אלפי הבדלות- הציונות החילונית היתה עשירה במסירות נפש על הארץ ובהקרבה גדולה, אולם כשערכים אלה אינם מסתדרים עם השלום העולמי, אז אהבת ארץ ושטחיה לעיתים נעלמת לה. בהחלט יכול להיות שאדם חילוני יהיה מוסרי, אך רק עד רמה מסוימת, כי אם אין לו קו עליון גבוה שמנחה אותו, וכשמעמידים הכל על שכלו של האדם, המוסר יהיה חסר. הוא לא מוחלט, כי השפיטה היא אנושית. אין ספק שכשהאדם מנחה את עצמו, זה נשאר במושגים האישיים שלו, ובזה זה ייגמר.

גם יוני נתניהו, שהיה דמות מוסרית וערכית, מודל לחיקוי- מרגיש בכל זאת איזשהו חוסר לא ברור.

אפשר שיהיו ערכים גדולים, אך אי אפשר לדעת אם אלו יחזיקו מעמד.

להיות מוסרי או לעשות דברים מתוך תורה ורצון ה' מאפשר נצחיות. רק המוסר האלוקי הוא המוסר המוחלט, והוא גם הוכיח את עצמו עד עתה. מוסר אלוקי בא מתוך ציווי התורה, ושורשו הוא קדושה.

להיות טובים לאור המוסר האלוקי משמע לעשות דברים, כשמה שמנחה אותנו הוא משהו עליון, נשגב, קדושתי, שלאורו אנחנו הולכים. הוא הקו שנותן לנו את הרצון והשאיפה לחיות – הוא נצחי ואיננו ניתן לשינוי, ועל כן- כאשר זה מה שמוביל אותך יש באמת בשביל מה לחיות.

שלב ה'-

נקרא קטע מ"מסילת ישרים" לרמח"ל- על ההבדל בין קדוש לטהור (בנספח). נשאל- מה ההבדל ביניהם? רק הקדושה היא שנותנת את הנדבך העליון והנשגב של החיים. הרב נריה שאף בחייו לחיות חיי קדושה- לעשות הכל מתוך משהו עליון שהנחה אותו, וכך ציווה בימיו האחרונים. נקריא לחניכים את מילותיו האחרונות (בנספח).

 סיכום הפעולה

…

ראינו שמוסר אלוקי הוא הנצחי והמוחלט אותו קבע בורא העולם, לעומת מוסר אנושי שנתון בידי בשר ודם. אותו מוסר אנושי לא יכול להיות מוחלט, הוא תלוי תקופה ותלוי אישיות. אדם שמוכוון בכל מעשיו למוסר האלוקי, שמושך את רצונותיו אל רצון הבורא, הוא זה שיכול להיות טהור ולהתגבר על יצרו וחומריותו, ומתוך עבודה רבה- יכול להגיע לקדושה, להדבק לגמרי בבוראו.

 נספחים

…

נספח מס' 1 – מתוך "מכתבי יוני" / יוני נתניהו הי"ד

לברוריה,

אני עומד בשלב קריטי בפרשת חיי ובפני משבר פנימי עמוק, שמערער זה מזמן את שרשרת מושגי.

המגוחך והעצוב בכל הפרשה הוא שהפתרון היחיד, שצורת חיי עד כה מאפשרת לי, הוא להמשיך באותו חריש עמוק – באותו שדה מייגע, שבו אני נמצא.

אני עייף רוב הזמן, אבל זה רק חלק מן הבעיה – איבדתי את אותו הזיק, החיוני כל כך לעשייה – את זיק חדוות היצירה, ההתחדשות, ההתעוררות. לא פעם אני שואל את עצמי: מדוע, מדוע דווקא עכשיו? העבודה אינה כובשת אותי ואינה משעבדת אותי. טעות! זה להפך – היא משעבדת אותי ואיני רוצה בכך. אני עושה דברים כיוון שצריך לעשותם ולא מפני שאני רוצה לעשותם. וחוזרת השאלה המציקה – האם מותר לי לחיות כך, לעבוד כך ולכלות את עצמי? והתשובה אומרת תמיד, שיש להתמיד ולסיים בדבר שהתחלתי בו – שיש לי מחויבות לא רק כלפי העבודה, אלא גם כלפי עצמי  – אבל איך אדע אם אוכל להחזיק מעמד עוד 10 חודשים?

הנה, רוב הדברים שכתבתי מוצגים בסימני שאלה. אילו ידעתי את התשובות, הרי שלא הייתי מתבלט כל כך ומתייסר כל כך.

אין לי זמן לעשות אפילו את הדברים הקטנים הנחוצים – לתקן סתימה שנפלה מהשן, לסדר חוט מנורה קרוע, לקנות חוט חשמל לפטפון, לנוח, לנוח, לנוח, לא לעשות שום דבר מחייב, לעצור.

אמת, קשה לי כפי שהיה קשה לי רק מספר פעמים בימי חיי, והדבר המדאיג הוא שגם האלטרנטיבות מחוץ למעגל הצבאי הועם זוהרן. אולי תמיד קסמו לי יותר, כי לא חשבתי עליהן בצורה ממשית, ועכשיו כשאני מדמיין את הדבר לעצמי, אני מפקפק מעט. יהיה לי מספיק כוח להתחיל הכל מחדש? ואני גם לא רוצה לשרוף מאחרי גשרים (דבר שתמיד רציתי עשיתי בחיי המוזרים – מוזרים כחיי כל גבר), כי אולי ארצה עוד לחזור לצבא, שבו הייתי שקוע כל שנות בחרותי. אבל אני מוכרח לעצור ולרדת עכשיו, מיד, או קצת אחר כך, וגם אעשה זאת – אבל עוד מעט.

אני נזכר בצעקה המטורפת והאומללה במחזה שראיתי מזמן – Stop the world! Iwant to get off!

אבל אי אפשר לעצור את הכדור המטורף שעליו אנו נעים, וחוקי הכובד אינם מאפשרים לנו להתחמק ממשיכתו, וכך, תרצה או לא תרצה, חי או מת (חי, כמובן, וזמן רב ככל האפשר), You're in.

טוב שיש לי אותך, ברור שלי, וטוב שיש לי מקום להניח עליו ראש עייף.

אני יודע שאיני עמך בצורה מספקת ושקשה לך לפעמים להיות חבדך זמן רב כל כך, אבל אני סומך עליך, עלי, על שנינו, שנצליח לחיות את נעורינו – את את נעורייך ואני את חיי ואת זיק נעורי.

יהיה בסדר.

(מתוך "מכתבי יוני)

 נספח מס' 2 – מסילת ישרים פרק כו'.

"ותראה עתה ההפרש שבין הטהור לקדוש. הטהור – מעשיו החומריים אינם לו אלא הכרחיים, והוא עצמו אינו מתכוון בהם אלא על צד ההכרח, ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים, אך לכלל קדושה לא באו, כי אילו היה אפשר בלתם, כבר היה יותר טוב. אך הקדוש הדבק תמיד לאלקיו ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמיתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה. והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש וכמזבח…"

נספח מס' 3 – מילותיו האחרונות של הרב נריה:

כשנדרש הרב  להפסיק מלימודו לקבל עירוי, הקדים ואמר:

כתוב 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'. עשו לי את העירוי כהלכה. גם לתלמידים עשו עירוי ותקיימו את הציווי: ונשמרתם… חזקו את התלמידים בעירוי נפש של קדושה, גבורה ואומץ.

והוסיף: תנו לי קצת עירוי דם לנפשי, לחזק אותה ולחזק את תלמידי.

אני מבקש!

קדושה אני מבקש.

קודש קודשים אני מבקש.

תנו לי קדושת ארץ ישראל.

תנו לי קדושת אהבת ישראל.

לא סתם דיבורים.

תנו לי להרגיש קדושת ארץ ישראל!

תנו לי להרגיש קדושת ארץ ישראל!

ואז קרא כמה פעמים בקול גדול (ואנו קראנו איתו):

"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

וסיים במילים:

נוציא את כולנו ונתקדש כולנו.

ונדם.