תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

רקע

נפתח בסיפור קצר מחוויית העלייה לביריה בשנה שעברה: בני עקיבא הוציאה סטיקר “למות או לכבוש את ההר” שחולק לחניכים. נתקלנו בלא מעט חניכים ומדריכים שצחקו על זה בנימה צינית מסוימת, בלשון המעטה.. חלקם אף הגדילו לעשות והקיפו את המילה “למות” בכל סטיקר שראו. התחושה אולי היתה- כל הכבוד להם, באמת עשו פעם דברים גדולים, אבל היום- אין כל כך משימות גדולות, או לפחות לא משהו שאני מסוגל לשנות..

בדור כזה של אתחלתא דגאולה, אי אפשר להגיע עם אמירות חיצוניות גדולות אל בני הנוער. הסיסמאות הגדולות (נכונות ככל שיהיו..), החיים שחיו פעם- “חסר גלגל אני גלגל”, לא תמיד רלוונטי להם כיום. ללמוד עוד ועוד דברים שהם חיצוניים להם- לא יוכלו להשפיע על הנפש בצורה אמיתית. יש צורך לגעת פנימה, על ידי ידיעות והכרות שמזעזעות, מעוררות את הרצון של הנוער לחיות חיים גדולים יותר, משמעותיים יותר, קדושים יותר. להצליח להופיע במציאות את כל כוחות החיים שהקב”ה נתן לנו, לכל אחד ואחד ברמתו שלו, וכחבורה אחת גדולה.

לכן במערך החינוכי הזה ננסה לגעת בדרך שהיא יותר חווייתית, שתגרום לחבר’ה ללמידה, לחשיבה, להזדהות נפשית, ולבניין אמוני וערכי בעקבותיהם.

 

 המהלך החינוכי

 

המהלך מתחלק ל-4 שלבים. אפשר לעשות יום שלם מושקע של הכנה לביריה בסניף או במקום מיוחד (או אפילו בשילוב עם בתי הספר של החניכים). אפשר גם לעשות כמה פעולות, כשבכל פעולה בונים קומה על גבי קומה.

 

שלב א’ – פתיחה

הקניית ידע היסטורי על העליות השונות לביריה ועל רוח התקופה. המטרה היא להכניס את החניכים לאווירת אותם ימים של טרום הקמת המדינה, המאבק מול הבריטים ומול הערבים. מתוך כך- מדוע העלייה לביריה היתה כל כך משמעותית? קצת לשמוע סיפורים מיוחדים משם. כדאי שהחלק הזה יהיה כמה שיותר חוויתי, ולא כמו הרצאה.. אפשר לעצב אולם אחד שבו כולם יתכנסו. באולם הזה אפשר לתלות על הקירות תמונות מרוח התקופה (תמונות –נספח 4), סיפורים, כרזות שהיו אז (בסגנון: “באנו לשתול ולבנות”, “לא לספר הלבן”…) ברקע- שירים מתאימים. בכניסה אפשר לתלות שלט גדול- “המסע בעקבות העלייה לביריה”. החניכים יסתובבו בחדר לפני הפעילות עצמה.

אפשר לפתוח בסרט קצר על סיפור העלייה לביריה. לאחר הסרט אפשר לעשות הצגה- אחד שמספר כאילו השתתף בכל העליות להר/ישב בכלא הבריטי וכו’.

אחר כך אפשר להסביר ביותר פירוט לחניכים על התקופה- המאבק בבריטים ובערבים להקמת המדינה, העלייה הבלתי לגאלית, קשיי היישוב וכו’. חלק זה אפשר לעשות בצורה פרונטאלית, או ע”י חידון עם מושגים מהתקופה (פיצוחים, איקס עיגול, בינגו-כשהתשובות נמצאות על הדפים)- לאחר כל מושג שעולה- המדריך יבקש מהחניכים להסביר, או שירחיב על זה בעצמו במקרה הצורך.

נספח 1 – סיפור ביריה. עבורכם המדריכים, שתדעו את הסיפור לעומק..

נספח 2 – חידונים על התקופה

 

שלב ב’ – דילמות רוחניות וערכיות

המטרה בשלב זה היא יצירת הזדהות של החניכים עם המתיישבים ומאבקם. החניכים יצטרכו להיכנס לצורת המחשבה של המתיישבים, לעולמם הרוחני והנפשי, בעקבות העלאת הדילמות שחוו המתיישבים בעצמם, ע”י משחק עמדות. האם הדרך שלהם היתה נכונה אז (ולא רק היום במבט לאחור)? איך אני הייתי מתנהג במקרה כזה? לנטוש או להישאר? נדגיש את הערכים שהובילו אותם בבחירתם, חשיבות ההתיישבות, הקשר לא”י, המסירות לעמ”י, תורה ועבודה, המשימות באתחלתא-דגאולה, מסירות נפש..  האם ערכים אלה גם מדברים אלינו? אם אנחנו היינו חיים אז, מה אנחנו היינו עושים בחיים שלנו?

את החלק הזה של הפעילות יעבירו המדריכים. נספח מפורט עם הצעה לפעילות זו מצורף בהמשך (נספח 3).

**שימו לב: יש ערך עצום לבירור שנעשה בחבורה שהוא לא רק דרך הקשבה, אלא דרך דיון ודיבור שלהם ביניהם לבין עצמם.  דיון מחייב אותי לברר את העמדה שלי, לברר אותה יותר לעומק, להציג אותה מול אחרים.. מביא את החניכים לשותפות אקטיבית ולא רק פאסיבית.

 

שלב ג’ – קישור התכנים לחיי החניכים

מטרת חלק זה היא ליצור קישור בין הסיפורים והאידיאלים, לבין חיי היום יום של החניכים. אמנם המשימות הכלליות השתנו, וגם היום אנחנו לא מכווינים את כולם לאותה משימה, אולם הרצון הוא אותו רצון- להיות גדול וגיבור. ננסה לעורר לחניכים את הרצון לחיות חיים של מסירות נפש; לקחת את החיים ברצינות, שלא להיות בינוני, בסדר, אלא- לפרוץ, להבקיע, להוציא לפועל את כל כוחות החיים שהקב”ה שלח לנו, ולחיות אותם בפועל ממש, והכל מתוך קדושה ושאיפות רוחניות. להצליח לחיות את התורה בכל צעד וצעד מאורחות חיינו, להצליח להביא את בית המדרש לחיי המעשה. כאן אפשר להראות סרטון על דמות מימינו, שאנחנו מרגישים שהיא מגשימה את אותם ערכים- במציאות של היום. מתוך הסרטון, נחשוב יחד- אם החברים שעלו לביריה היו בגיל זה היום, מה המשימה שהיו לוקחים על עצמם? מה זה אומר היום בפועל להמשיך את אותה רוח של עשייה ומסירות נפש?

 

שלב ד’ – הטמעה וחוויה

העלייה לביריה בפועל. במהלך העלייה לביריה יחוו החניכים את כל הדברים עליהם דיברו במהלך כל המערך. יש דברים שרק מראה-עיניים והליכה ברגליים בפועל יכולים לעשות… במהלך העלייה המסורתית הארצית לביריה יהיו לאורך הדרך- סרטים, תחנות חינוכיות, חידונים וכו’, שיוכלו לסכם לחניכים את כל מה שלמדו. כל זה יסתכם באירוע סיום מרכזי, הרקדה, חזיון אורקולי ומופע לייזר. 

 

נספחים

 

נספח 1 – סיפור ביריה

 

“הספר הלבן”

מאורעות הדמים של שנת תרצ”ו-תרצ”ט נסתיימו בכישלון צבאי  אך בניצחון פוליטי של הכנופיות הערביות. המאבק הגלוי בין הישוב היהודי לשלטון הבריטי החל עם תום תקופת המאורעות. ערב פרוץ מלחמת העולם השניה, באייר תרצ”ט- מאי 1939, פרסמה הממשלה הבריטית שהופקדה על הקמת בית לאומי לעם ישראל בארצו, את “הספר הלבן” של מקדונלד בו הודיעה על צמצום ניכר בעליה לארץ עד כדי 150,000 נפש לשנה במשך חמש שנים בלבד. כן הודיעה ממשלת אנגליה על כוונתה להקים ממשלת רוב פלסטינית בארץ ישראל.

“הספר הלבן” הזה היה חלק מקו מובהק של השלטון הבריטי, אשר שאף לפייס את המנהיגים הערביים בא”י ובמדינות ערב.

 

“חוק הקרקעות”

ביטוי נוסף וקיצוני למדיניות הבריטית בארץ, כפי שהשתקפה ב”ספר הלבן”, היה “חוק הקרקעות” שהווה חלק מ”הספר הלבן”.

ב-18 לפברואר 1940 פורסמו חוקי אפליה חמורים אלו, שעיקרם איסור חמור על היהודים לרכוש קרקעות ולהתיישב בהם פרט לשטח בן 5%, בו היו מרוכזות כבר מרבית הקרקעות ונקודות הישוב היהודיות. מגמת החוק היתה ברורה למדי- חסימת כל אפשרות להתרחבות הישוב היהודי בארץ.

הישוב הגיב בזעם רב על פרסום חוקים אלו. אורגנו הפגנות מחאה רבות ועם זאת החלו בפעילות ממשית לסכל את עצת הבריטים, תוך זמן קצר הוקמו ישובים רבים בתחום האסור ליהודים, ביניהם אף הישוב היהודי בביריה.

 

הקמת ביריה

בכ”ג טבת תש”ה הונח על אדמת הקק”ל היסוד לישוב היהודי בביריה.

שמונה צעירים מחברי הפלמ”ח הדתי היו חיל החלוץ להקמת הנקודה בגליל העליון.

ביריה הוקמה כמצפה מצודה, הבנויה חומת אבן מרובעת מוקפת חצר, ובה חדרי מגורים, אוכל, מחסנים, שירותים ובור מים. בשתיים מפינות המצודה הוקמו מגדלי תצפית ושמירה.

ששה מצפים כאלו הוקמו בשנים תש”ג – תש”ה: ^1.גבולות, ^2.רביבים, ^3.בית אשל בנגב, ^4.ביריה, ^5.רמות נפתלי, ^6.חוקוק בגליל העליון. כל אלו הוקמו כנקודות אסטרטגיות חשובות ושמשו אף כחוליות מקשרות בין הישובים.

מצפים אלו אשר המשיכו את קו העליות של ימי “חומה ומגדל” היו לתשובה ניצחת של הישוב היהודי לתוכניות החלוקה השונות והמשונות שהוצעו ע”י הבריטים לפיהן נועדה הארץ להתחלק בין מדינה ערבית גדולה ומדינה עברית זעירה  ומפוצלת.

מצודת ביריה נמצאת כשלושה ק”מ צפונית לצפת על גבעה שגובהה 909 מ’ מעל פני הים. מחלקת היעור של קק”ל החלה בשנת תש”ו ובשתילת יער גדול באזור.

ביריה היתה הראשונה לנקודת הכנה, שנועדו להתיישבות חיילים משוחררים- יהודים שלחמו בשורות בנות הברית במלחמת העולם השניה.

בימים הראשונים גרו המתנדבים בבית מלון בצפת והיו עולים יום יום לעבודה בנקודה. מלאכת הבניין והכשרת הקרקע נערכו בתנאים קשים מאד. הערביים ניסו מפעם לפעם להשתלט על המקום, הכפור והרוחות בלילה הקשו על השמירה. אך לאט לאט הסתגלו לתנאים עשרים איש חברי הפועל המזרחי וחברי הפלמ”ח הדתי, נאחזו במקום ועסקו בייעור ההרים וסיקול השטח למעלה מעשרים ק”מ טרסות הוכנו לייעור בשנה הראשונה על המורדות המסולעים והתלולים.

כחברי הפלמ”ח הוטל על האנשים, מלבד בניית המצודה ועבודת הייעור, לעסוק גם בסיורים באזור, לערוך אימונים צבאיים שונים ולסייע בהעברת מעפילים.

מפקדת “ההגנה” בגליל העליון השתמשה אז בביריה בין היתר, כתחנת מעבר להעברת עולים לצפת תוך עקיפת תחנת המכס בראש פינה.

חברי הפלמ”ח הדתי אשר פעלו כקבוצה מלוכדת, שלבו בדרך חייהם בביריה פעולות הגנה והתיישבות ובכך הקדימו למעשה את רעיון הנח”ל במספר שנים.

 

כיבוש מצודת ביריה ע”י הצבא

“ביום ג’, ב’ אדר ב’, בשעה 12:00 תפסו חיילים עמדות תצפית בשטח… בשעה המיועדת התקדם הטור הצבאי במספר מכוניות ובהם חיילים מזוינים…

החיילים פלשו לשטח המצודה והסתערו מיד על הבניינים ופינו את החדרים.  רהיטים וחפצים שונים הוצאו בערבוביה, הכלים והבגדים הושמו בשקים ורוכזו בשני חדרים. בשאר החדרים השתכן הצבא.

מבית הסוהר על הר כנען הובאו שלושה מאסירי ביריה, כדי לעזור בפינוי החפצים בהם היו חפציהם האישיים וחברי חבריהם הכלואים. אולם הם סרבו והודיעו שהם מתנגדים לכך בכל תוקף. כן סרבו לחתום על אינוונטאר.

בכאב לב הסתכלו במהפכה המתחוללת בישוב הצעיר, שהוקם בכה הרבה עמל ומסירות.

כבוש ביריה ע”י הצבא נסתיים בשעות הערב. משמרת הנוטרים היהודים קבלה פקודה לעזוב את המקום ולחזור לצפת”

(מתוך דיווחים בעיתון הבוקר בא”י ב’-ג’ אדר ב’ תש”ו 6.3.46-5)

 

אסירי ביריה

אור לכ”ז אדר א’ תש”ו יצאו שתי חוליות מחברי ביריה לסיור שגרתי באזור. אחת החוליות הגיעה בסיורה למרחק כ-100 מ’ ממחנה הלגיון על הר כנען. כלב הבית של המצודה אשר ניתק כבליו נצמד לחוליה, למרות שפקדו עליו לשוב הביתה.

השומרים הערביים נבהלו מתנועתו החשודה של הכלב ופתחו באש, אחד מזקיפי המחנה נפצע ברגלו מכדורים שירו חבריו. אנשי חולית הסיור תפסו מחסה ואילו הכלב נפצע  ושב למצודה כשהוא מותיר עקבות דם.

מיד החלה תנועה של משמרות שוטרים וצבא בכלי רכב, שנעו בכיוון להר. בהודעה הרשמית שנמסרה אח”כ סופר שנורו שלוש יריות אל זקיף במחנה הלגיון הערבי היושב בהר. השומר נפצע, הוחזרה אש אל קבוצת אנשים שנראתה מסתלקת מהמחנה. עקבות דם הובילו למקום שבו נמצאו תחבושת צמר גפן וכובע ועליהם כתמי דם. השטח של ביריה ועין זיתים הסמוכה הוקף. כלב משטרה הוביל את המחפשים לביריה. נערך חיפוש בבניין הנקודה ובקרקעות הסמוכות לה ונתגלה מטמון ובו נשק, משדר צבאי ומזוודה שהכילה מסמכים שונים. המטמון היה תחת סלעים על מדרון ההר, במרחק חמש מאות מטר לערך מצפון לבניין, כמות נוספת של נשק נמצאה במחצבה 30 מ’ מהישוב- שסיפקה אבנים לבניין הנקודה.

 

כתוצאה מהחיפוש נאסרו כל עשרים וארבע תושבי ביריה והושמו במעצר. למחרת הועברו מבית הסוהר בצפת לכלא עכו.

בתוך המסמכים שנתפסו במצודה הכבושה, היה ברור לשלטונות, ובצדק מבחינתם, כי ביריה שימשה מרכז לאימונים צבאיים בלתי חוקיים. מסמכים אלה שימשו כחומר ראיות עיקרי נגד אסירי ביריה במשפטם, שנערך 3 חודשים לאחר המאסר. ראוי לציין כי לא כל הסליקים במקום נתגלו ע”י הבריטים.

למחרת המאסר הציבו הבריטים חולית משמר של נוטרים יהודים במצודה.

ביום ב’ אדר ב’ תפסו פלוגות צבא את שטח ביריה כולו. סביב החומה הופקד משמר חזק. המפקד הצבאי של מחוז חיפה והגליל הודיע: שהישוב יוחזק על ידי כוחות הצבא וכוחות המשטרה ללא פיצוי עד להודעה חדשה.

התמרון הצבאי של תפיסת ביריה לא הוסיף כבוד לפולשים. הפעולה המשטרתית והצבאית להעניש עצים ואבנים על מעשה אשר לא נעשה כלל לימדה, שכנראה נואשו השלטונות למצוא את האשמים במעשה בין אנשי ביריה ולכן נפרעו מהאדמה והנטיעות. אך היה ברור שניסיון זה לא יצליח כשם שלא הצליחו ניסיונות אחרים לדכא את רוח בוני הישוב. אדמת ביריה רגילה לחזור לבעליה הראשונים גם לאחר שהיא תפוסה בידי אחרים שנים רבות מאוד.

הועד-הפועל של הפועל-המזרחי בארץ ישראל התכנס לישיבה מיוחדת לרגל המצב שנוצר בביריה והביע מחאה נמרצת על מאסר כל תושבי הישוב הצעיר ועל הניסיון לחסל נקודת ישוב יהודית, שהוא מקרה ללא תקדים בתולדות ארץ ישראל היהודית, ועל כיבוש הנקודה על ידי הצבא.

 

במאסר…

24 מתושבי ביריה, נכלאו בכלא עכו. מפעם לפעם השמיעו את דרישתם להעמידם לדין אך לא נענו. ביום ה’, ח’ אייר הובאו מבית הסוהר לתחנת המשטרה בעכו, כדי לקחת מהם טביעות אצבעות, משסירבו לתת את טביעות אצבעותיהם, הוכרחו  לכך בכוח. כשהוחזרו לבית הסוהר, הכריזו שביתת רעב ובאמצעות הנהלת בית הסוהר שלחו מכתב מחאה לנציב העליון ובו סיפרו על מעשי האלימות והביעו את מחאתם, שדרישתם הממושכת להביאם לדין לא נתמלאה. בינתיים נפוצה ברבים הידיעה על שביתת הרעב וכל הישוב הוחרד.

רק ביקורו של הרב גולדמן, הממונה על בתי הסוהר מטעם הרבנות הראשית והועד הלאומי, אצל אסירי ביריה בעכו, שמסר להם את בקשת הרבנות הראשית להפסיק את שביתת הרעב, ניאותו הצמים לבקשה. נערכה תפילה ו”הבדלה” על ידי הרב ומיד אחרי כן לקחו אוכל אל פיהם.

                        

במשפט…

לאחר ישיבה של שלושה חודשים בכלא עכו, נפתח ביום חמישי, כ”ט באייר, משפט אסירי ביריה בתחנת המשטרה על הר כנען שבצפת, כשעיני כל הישוב מופנות אליהם באהבה והערצה. משפט זה הוא הראשון מסוגו בארץ, בו נידון ישוב שלם, ולכן גם עורר התעניינות רבה. מכל קצוות הארץ הגיעו מבקרים.באו הורים וקרובים של הנאשמים, חברי הוועד הפועל המזרחי, מדריכים וצעירים מ”בני עקיבא” שחבריהם בין הנאשמים. מחוסר מקום באולם בית הדין-רבים הוחזרו לצפת. למשפט הגיעו עיתונאים רבים ובכללם גם עיתונאי חוץ. גיל הנאשמים נע בין 16-25 שנה.

בתום העדויות עלה לדוכן העדים מפקד מחלקת הפלמ”ח הדתי, החבר יהודה בלום וקרא הצהרה בשם כל הנאשמים. הצהרה זו עשתה רושם רב ביותר.

 

“כבוד השופטים, נשק זה נשק מגן הוא. עלינו לשממה כדי לסקל, לנטוע ולבנות בה ישוב פורח ובית איתן לנו ולאחינו הנרדפים. כשעלינו לרמות ביריה, ידענו שאנו עולים למקום סכנה. בקרבת הישוב שלנו נהרסה פעמיים נקודה עברית בידי כוחות אפלים (הכוונה לעין זיתים). אנשים נרצחו והוצתו חיים. אנו החלטנו לא להפקיר את חיינו, חיי ילדינו ומפעלנו להשמדה.

ההגנה על עצמנו ומפעלנו היא צורך הכרחי לנו. על זכות זו איננו יכולים לוותר, אף אם החוק אוסר אותה. היינו מתביישים לעמוד בפניכם כאנשים שאינם יכולים להגן על עצמם. פנינו לעבודה, לבנין ולשלום. נשקנו הוא נשק מגן. בהרגשת צדק וקדושת זכותנו הננו נכונים לפסק דינכם.”

אחר הצהריים הושמע פסק הדין, שני הצעירים ביותר נידונו לשנה מאסר כל אחד,שניים אחרים נידונו לשנתיים מאסר וכל היתר נידונו לארבע שנות מאסר. בית הדין המליץ על יחס מיוחד לכל הנאשמים.

הנאשמים  קיבלו את פסק הדין בשקט ובשלווה, שכן זה היה עונש קל לאור תקדימים דומים בעבר. בצאתם מבית המשפט ובהיכנסם לחדר הכלא פרצו בריקודי הורה. חיילים ושוטרים בריטיים מזוינים הניחו נשקם והשתוממו למראה.

 

מסלול הכיבוש – מבצע “גידם”.

הימים שלאחר תפיסת ביריה בידי הצבא הבריטי- היו ימים של מתח בקרב הנהגת הישוב היהודי, ההרגשה הכללית  היתה “אסור לוותר” עיקר החשש היה מפני יצירת תקדים.

מסירת הטיפול בפרשה  למפקדת ההגנה מראה על חומרה בהתייחסות הישוב לעניין.

יוסף רוכל (הוא יוסף אבידר, אלוף במילואים) אשר כיהן כסגן ראש מטה של ה”הגנה”, מונה מטעם ה”הגנה” לטפל בפרשה. הוא הגה רעיון פשוט אך מבריק: לנצל את יום י”א באדר- יום העליה ההמונית והמסורתית לקבר תל חי (לקבר יוסף טרומפלדור) לשם כיבושה מחדש של ביריה. התכנית היתה לרכז מבעוד יום כוחות מוגברים של צעירים ומבוגרים במסווה של עליה לתל חי, “להגניב” אותם אל אדמת ביריה ושם להקים במהירות נקודת ישוב חדשה- את ביריה ב’. לתכנית אף ניתן שם: מבצע “גידם” (על שם יוסף טרומפלדור) ועיקרי מהלכיה ושלביה פורטו כתכנית של מבצע צבאי.

כמפקדי המבצע מונו משה מן (מונטג), מפקד הגליל מטעם “ההגנה” וישראל שחם (שכטר) מפקד ההגנה בנפת תל חי.

הוחלט כי מדובר “בפעולה המונית, לא צבאית וללא התגרות בצבא”. נקבע כי אם יפריעו הבריטים להתנחלות, תבוא תגובה פסיבית בלבד, משום כך נאסרה הצטיידות באמצעי התגוננות. מיקומה של אדמת ביריה , של ביריה ב’, אותרה בכברת אדמה המרוחקת כ-600 מטרים ממצודת ביריה.

 

ההעפלה לביריה – יא’ אדר ב’ תש”ו.

300 איש התקבצו ונאספו בישובי הגליל  העליון, לקראת יום י”א באדר, הם באו מן ההערים הגדולות ומן הקיבוצים, מן המושבים ומן הכפרים. בקרב העולים בלטו גם מעפילים ועולים, ניצולי מחנות ההשמדה.

המשמרות הבריטיים לא חשדו במאומה ואיפשרו לאלפים להגיע לארבע נקודות הריכוז: אילת-השחר, חולתה, מחניים ועין זיתים.

ציבור האלפים הגדול לא ידע לקראת מה הוא מגיע אבל ברור היה לכל שאין זאת עליה מסורתית שגרתית לקרב תל חי. רק בנקודות הריכוז גילו להם את ה”סוד”.

אור לי”א אדר, לאחר חצות נערך מפקד בכל אחת מארבע נקודות היציאה, ולאחריו החלה ההעפלה לביריה. מארבע נקודות הריכוז נעו האלפים, כשהם מונחים ע”י סיירים וגששים. המרחקים לא היו קצרים ועל הקבוצה שיצאה מחולתה היה לעבור דרך של כ-15 ק”מ.

באותו לילה התנהלו בדרכי הגליל טורים ארוכים של מעפילים. האנשים נשאו עימם משא כבד שכלל מזון לשלושה ימים, שמיכות, ציוד מגורים, יריעות אוהלים ואביזרים לצריפי המגורים.

ההולכים צעדו כשבע שעות ועשו דרכם בחשאי מחשש היתקלות במשמרות הבריטים וערבים, כמו כן גשם טורדני ירד ללא הפוגה ורוח אכזרית שבאה מפסגת הגליל נשבה בפניהם.

תכונות גדולות אלו נתגלו במפעל הנהדר של אלפי יהודים לביריה. זו הייתה העפלה שבהתלהבות בעלת מתח גבוה. אף בחיינו העשירים במעללי- גבורה בולט מעשה-ביריה בלהטו הרב. משיצטרפו כל הפרטים למסכת אחת תגלול מגילה רבת-הסמלים, שתוכה רצופה מסירות-נפש על בנין הארץ ושמירת נחלת ישראל. אלפי הנערים שהלכו ברגל מכל העברים לנקודה, טפסו על הרים במשך שעות ארוכות, עמדו בתוך גשם שוטף והקימו אהלים, הורדו מהמקום וחזרו אליו ונדבקו בידיהם בסלעים, לא אכלו ולא שתו ולא נתנו תנומה לעיניהם, – קשיות עורף זו, זריזות וגבורה אלו, הן מורשה מאבות שנצטוו לעשות רצון השם בתכונות גדולות.

לא בכדי נזדעזע היישוב כולו ממעשה ביריה. החלוץ הותיק מהגליל והחסיד מצפת, הנער מבני עקיבא והפועל מהקיבוץ, כולם הלכו לביריה. כולם הגישו את עזרתם. בסלעים האפורים, שהוצאו מידי הכובשים, באהלים שנרמסו בגלגלי טנקים, בהורדת המתיישבים בכוח ראו התגרות במפעל החיים הכולל של ישראל. ובהעפלה השוטפת בגלים האדירים, זו שאינה נרתעת מפני גשמי זעף וברד מצליף, מכוניות משוריינות ורובים מכודנים – דפק הרצון של עם טבוח, עקוב דמים וצמא- חיים, לא להיכנע למכשולים המרובים. זה הרצון הישראלי שיש בו כל אותן הסגולות הדרושות לקיום מצוות. התלהבות דתית תקפה את הישוב. נשכחו מאורעות עולמיים, הוסחה הדעת מוועדת החקירה – כל העניים היו מכוונות לאהלים הבודדים על הטרשים בגליל העליון, לבחורים העומדים צמודים לסלעים יומם ולילה. כל הלבבות דפקו עם ההיאבקות בין הברזל לבין הרוח. בין הטנק לבין רצון האדם. בהעפלה שבה השתתפו חיילים משוחררים, פליטים ממחנות המוות, יהודי צפת ואנשי תל חי – בהעפלה זו השתתף העם. כלל ישראל כולו.

 

הקמת ביריה בשנית.

בשעה שש בבוקר הגיעה הפלוגה הראשונה למקום, השניה כעבור חצי שעה והשלישית – בשבע. באותו זמן ירד ברד כבד וגשם שוטף. מיד הוחל בהקמת המחנה, הוקמו אוהלים וצריפי מחצלות. הצבא לא הגיב. מאות אנשים נשאו אבנים להקמת גדר אבן, אחרים החלו בסקול השטח ומתחו גדר תיל בפיסות האדמה בינות הסלעים נשתלו ע”י הסבתות מנשות העלייה השניה אורנים, אלונים וברושים. על חומת המחנה ועל האוהלים הונפו דגלי הלאום ונתלו כתובות בעברית ובאנגלית: “באנו לבנות ולנטוע”. “באנו לשתול ולבנות”, “פנינו לבנין ושלום”, “חייל עזור לחיילים לשעבר”. (הכוונה לחיילים יהודים, שלחמו בשורות הצבא הבריטי במלחמת העולם ועמדו להתיישב בביריה).

עם תם הקמת המחנה נערך טקס נטיעה חגיגי, כמה אנשים עמדו על משמעות המבצע. אחד אמר: “פינוי ביריה מתושבים יהודיים היה עלבון צורב ולא נתן לנו מנוח, עד שהחלטנו להחזיר את הנקודה לבוניה”, אחר הוסיף: ” לא כלפי חוץ עשינו מה שעשינו כי אם כצורך פנימי, אנו מוכנים לעלייה, להתיישבות ולהגנה”. הטקס הסתיים בשירת ההמנון.

לפני שמונה הודיעו לבולשת בצפת, כי יהודים הגיעו לביריה, אך שם לא ידעו דבר, גם הצבא, שחנה בביריה לא הבחין בתנועה. רק בשעה תשע נמסר למושל באופן רשמי כי שלושת אלפים יהודים עלו לביריה. הוא נתבקש להודיע על כך לממשלה ולא לעשות שום פעולה, שיש בה משום פרובוקציה. אנשי השלטון התכנסו להתייעצות והזמינו אליהם את חברי ועד הגוש. שם הודיעו להם, כי ישיבת האלפים בביריה  אינה חוקית ועל האנשים לירד. הועד הודיע, שאין הוא מסכים להחלטה.

בביריה היו האנשים עייפים. מזג האוויר היה סוער ביותר ולא היה במקום די מקומות מחסה לכל המעפילים, היתה הרגשה, כי המשטרה והצבא לא יגיבו עוד על כן החלו חלק מהאנשים לעזוב את הנקודה. במחנה נותרו כ- 200 איש רובם חברים במשקי הגליל העליון.

בשעות אחה”צ חזר הצבא לביריה, נעשה ניסיון לשכנע את העולים לפנות את המקום אך הם סרבו בתוקף.

חברי ביריה היו עתה במצור. ראשיהם הודיעו את החלטת המשטרה הבריטית לחסל את הנקודה החדשה. הוסיפו והסבירו: “מטרתנו ברורה – להישאר פה! הטקטיקה שלנו היא התנגדות פאסיבית.  עלינו לשכב על האדמה ולהיגרר ממנה גם אם יפתחו עלינו באש.

הצבא הבריטי חזר לביריה בשעות הערב של יום י”א אדר, כשהוא חמוש לרוב במכונות ירייה, משוריינים בטנקים, כנגדו עמדו 200 איש.

“אחרי התייעצות מתחילה חומת האנגלים החמושה להתקדם לאט ונעצרת. אנחנו נשכבים על האדמה, גופותינו צמודות אל האדמה ופנינו אל הקרקע. אנו משלבים ידיים וזרועות ושרים ‘התקווה’ בשירה אדירה”.

“יהודה האחראי על המחנה שלנו, נמצא במרכז השורה הראשונה.    שלושה חיילים עם מקלות רצים קדימה לתפוס אותו. הם מנסים לשחרר את זרועותינו המשולבות. הם משתמשים במקלותיהם ויהודה נופל על האדמה. הם צועקים ומצווים עליו לקום, אבל הוא נשאר לשכב שם ובקול שקט, אבל מלא כאב, הוא מסביר, מדוע הוא מסרב לוותר על זכותו האחרונה בעולם: להתיישב בארץ אבותיו. במקלותיהם מנסים החיילים להכריחו, לקום וללכת. המכות יורדות בחוזקה ועלינו לדכא את כל רגשותינו האנושים כשאנו רואים איך מרביצים לחברינו. לבסוף גוררים את יהודה מרחק של כחמישים מטר, כשהוא צועק “לא אעזוב את הארץ הזאת”. (מתיאוריהם של אנשי ביריה ב’)

כמאתיים פעם חוזר חזיון זה. ארבע אנגלים חמושים היטב נאלצים להסתער על כל צעיר בן או בת ולסחוב אותו בידיו ורגליו והוא לעיתים בועט נושך ושורט אחרי שהוצא משרשרת הצעירים שהתחפרו בין הסלעים.

בדרך זו של מכות מצד אחד והתנגדות פסיבית וצעקות מצד שני נכבשה גם ביריה ב’. אנשיה הועברו לטבריה ושם שוחררו. המשוריינים והטנקים הבריטים עלו על אדמת ביריה ב’ ובבת אחת הרסו את עמל האלפים.

 

הקמת ביריה בשלישית

כאשר  נודע דבר הרס ביריה ע”י הצבא הבריטי במפקדת ההגנה באזור, יזם מישאל שחם- מפקד ההגנה בתל חי, את מבצע הקמת ביריה ג’. הוא ניצל את העובדה שמאות מבין האלפים שהעפילו לביריה לילה קודם לכן, עוד שהו בצפת ובאזור ביריה, והורה לכנסם ולעלות פעם נוספת לביריה.

הם הגיעו למקום בזמן שטנקים בריטים עסקו עדיין בהרס המחנה. בין סלעים ישבו וחיכו עש שהצבא הסתלק, כאשר נטשו הטנקים את השטח והגיעו אנשים נוספים, עלו על הנקודה ובמשך הלילה אור לי”ב אדר ב’ הוקמה ביריה בשלישית.

כשהאיר היום החלו לשקם את המחנה ההרוס. חלקי הצריפים שנזרקו יום קודם לכן אל הואדיות הוצאו משם והורכבו מחדש. הוקמו תריסר אוהלים, אחד מהם סודר כבית כנסת. סוקל השביל אשר הוביל אל המחנה.  הנקודה שוב הוקפה חומת אבנים גבוהה. צעירי צפת הקימו קיר פנימי סמוך לחומה, ופרשו מחצלות על שתי החומות ופזרו קש על הרצפה. כך מצאו מאות מעפילי ביריה ג’ מחסה בפני הגשם והברד שירדו חליפות. במרכז המחנה שוב התנוסס דגל הלאום ומחוץ נטעו 300 שתילים.

למחרת הקיף הצבא את הסביבה ולא נתן לגשת למקום. לפנות ערב פגה המתיחות קצת והצבא התפזר בחלקו.

כנגד המתיישבים התייצבו לא רק הצבא הבריטי אלא גם כנופיות של ערבים מתושבי הסביבה. את הקשר בין צפת וביריה קיימו תוך הסתכנות, ילידי צפת, שהסתננו דרך משמרות הצבא הבריטי והכנופיות הערביות.

בליל שבת החלו להגיע לנקודה קבוצת חברים חדשה להחלפת ה”ותיקים” שנמצאו במקום מיום ה’ בבוקר, בין הבאים היו אלה שנאסרו והורדו בכוח מההר ביום ה’ בערב.

הסיכום הוא: שלוש ביריות. האחת הפכה לסמל שלילי להם, השניה נמחתה מעל פני האדמה, השלישית הפכה לסמל חיובי לנו.

הראשונה, זו הגאיונית, הבנויה חומת אבן ומגדל רם, זו שבנינו בעמל ובפרוטות של עם אביון, זרים מהלכים בה. את הרכוש הזה לקחו מאתנו, את בניה של ביריה הוליכו בשבי ועל המצפה נמצא עתה זקיף זר, הבולש אחרינו שמא נקום על השממה ונגזול ממנה עוד כברת אדמה סלעית.

מהשניה, זו שהוציאו מידינו בערמה, בהבטחת כבוד ג’נטלמנית, כביכול, לא נשאר זכר.

נשארה לנו זו השלישית, שגדר אבנים נמוכה מקיפה אותה. בפנים הגדר כמה אהלים מרופטים. ובאמצע השטח, על תורן לא גבוה – דגל שאף הוא צבעו דהה. אך דווקא ביריה שלישית זו הפכה לסמל, למקור של אמונה. השם “ביריה” נישא על כל שפתיים ותל אביב חוגגת את פורים בסאונה ובצפת החרדה לביריה כאם לבתה, בחיפה העיר המפוכחת ובראש פינה הנידחת, המאוכזבת.

 

דגל אחד ועם אחד

צפת מצאה את תיקונה בביריה וכל הישוב ימצא את תיקונו בצפת זו למודת הסבל שנתנה לנו הפעם שיעור, חדות של אמת מה היא. באמצע המחנה התנוסס הדגל, הרוח נפנפתהו ללא הרף. הוא רמז למרחוק לאלה שנהרו לביריה מארבע כנפי הישוב. הם באו בכל עת ובכל שעה ביום ובלילה, הם הגיעו גם כשהצבא סגר על ביריה מכל הצדדים. הם התגנבו דרך השרשראות, הם טיפסו על הצוקים, ירדו בקעות ועלו בשבילים המתפתלים על פני התהום, לאור היום ובאפלת הלילה, נערים ברחו מבתי הוריהם ויצאו בדרך הארוכה מתל אביב לביריה רכובים על אופניים, זקנים הסתכנו בליל חושך בלכתם רגלי מצפת לביריה. היא קראה להם, לכולם…

אם אחד מחברי ועד הגוש מצא לנחוץ להביע תודה מיוחדת ולראש פינה. סימן ששני הישובים האלה של הגליל העליון ראויים לתודה מיוחדת זו. עזרת צפת וראש פינה לא פסקה אף לרגע.

 

ליל שבת בביריה ג’

“כל אחד עם פלוגתו וקבוצתו מסתדר באוהל, תחת גג מחצלת או תחת כיפת השמיים. אבל משהו מהרגשת הקבע שורר כאן. חבורות חבורות מסתדרות לארוחת הערב.

לפתע בפינה אחת בתוך החומה מסתדרים בשורות אחדות כמה עשרות בחורים ובחורות וזמרה של קבלת שבת המסורתית בוקעת משם. אלה היו צעירים דתיים. רטט עבר בכל המחנה.

קבוצה מאנשי “השומר הצעיר” שישבה בקרבת מקום כשמנות האוכל מחולקות לחברים, הפסיקו את שירתם ועכבו סעודתם, כדי לא להפריע לעומדים בתפילה.

באוהל אחד הנמיכו הדוברים את קולותיהם, מכל פינות המחנה מציצים מתוך רחשי כבוד ואולי גם מצטרפים לתפילה בלחש”.

(הפועל הצעיר, י’ ניסן תש”ו, 11.4.46)

בשבת אחרי הצהרים נודע, שהצבא מקיף שוב את ביריה החדשה, יצא, כמנהג צפת, כרוז שהכריז:”יהודים בואו לעזרת ביריה”. ולמרכזו של הרובע היהודי התחילו נוהרים זקנים וטף ונתקבצו 500 נשים וילדים, גברים מגודלי זקן ופיאות וחובשי שטריימל ונשים עם תינוקות בזרועותיהן. כל המחנה הגדול הזה זז לעבר ביריה, ורק ברגע האחרון נודע, שאין סכנה מידית צפויה למעפילי ביריה והמסע הופסק. אולם מיד לאחר שהחשיך, מצאה התעוררות נשי צפת את פורקנה – באפיית אזני המן. הן החליטו לשלוח משלוח מנות לביריה ובמוצאי שבת נאפו אלפי אזני המן שנשלחו כנדיבת לבה של צפת העניה, היודעת נדיבות מהי.

ר’ ברוך ברזל הזקן הוא שהיה בין מביאי משלוח המנות לביריה. הוא שקרא את המגילה לאור לפידים והוא שאמר דברי עידוד בשם צפת האם לנכדים, בני הבת ביריה, שחגגו את שמחת פורים כל הלילה בשירה וזימרה וריקודי הורה בלתי פוסקים. הזרועות נשתלבו יחד, יהודים מצפת בקפוטות משי ובחורים מ”השומר הצעיר” חברי משקים דתיים ואנשי “הקיבוץ הארצי”. בביריה ביקרו גם עיתונאים זרים, שהתעניינו במיוחד בהשתייכותם המפלגתית של המעפילים לנקודה. אך מכל אחד קיבלו תשובה אחת: יהודים אנחנו!

בהרגשה הזאת התאחד איתם כל הישוב: יהודים אנחנו, רק יהודים!

 

בשורת הניצחון

חברי ועד הגוש של הגליל העליון כינסו את המחנה תחת הדגל. כולם באו לשמוע את ‘ההודעה החשובה’, אחד מחברי הועד החזיק שעון ביד והודיע את הזמן המדויק של מסירת ההודעה: 12:45 בצהריים. למען ידעו הם וידע הישוב כולו. שאותו רגע בפורים תש”ו היה רגע היסטורי. זה היה רגע הניצחון לרצונו. כוח עמידתו ועקשנותו של הישוב, שלא השלים למחיקת נקודה עברית ממפתו.

אותו חבר בועד הגוש, שהחזיק את השעון, הוא שהכריז: “בענייננו מאוחד כל הישוב. כאן לא היה מקום לנסיגה, אכן לא היה מקום לביטול כוחנו ורצוננו מפני כוחם ורצונם של אחרים. זו הייתה מערכה, שהישוב כולו חי בה והשתתף בה אתכם יחד”.

לא היה זה נאום, זו היתה הודעה קצרה, יבשה מעין פקודת יום בסיומה של מערכה. כל מילה נוספת היתה רק גורעת. היתה דממה. ואחרי הדממה – “התקוה”.

הרוח נשבה והיא נשאה את קול השירה מעל ההר הגבוה לכל העברים.

ואחרי “התקוה” שוב דממה. גשם ניתך ארצה, ברד ירד. הראשים כפופים. עשרים יישארו. מי יהיו העשרים? וכל מאות הבחורים והבחורות מהמשקים הקרובים ומהערים הרחוקות כולם רוצים להיות בין העשרים…

המסר והשליחות – גרעיני ה’ ו’ של בני עקיבא בביריה.

שבועיים לאחר פורים הגיעו לביריה חברי גרעין ה’ של בני עקיבא.

הם המשיכו בשמירה ובהכשרת הקרקע וכן פתחו פעילות ענפה של בני עקיבא בינם לבין עצמם ובצפת.

הם נכנסו למצודה לאחר שפונתה ע”י החיילים הבריטיים. בשנים תש”ז-תש”ט אוישה המצודה ע”י חברי גרעין ו’. אחרי מלחמת השחרור לא היתה כבר חשיבות ביטחונית למצודה, ומכיוון שפיתוח חקלאות על המדרונות התלולים של הרי הגליל העליון היווה בעיה, החליטה הנהלת הקיבוץ הדתי להציע לאנשי ביריה לעזוב. רובם עברו ל”עין צורים” בדרום.

יום י”א אדר נקבע כ”יום ביריה” לפי החלטת ההנהלה הארצית של בני עקיבא

“כאות ומופת לדורות הבאים, סמל מלחמת הגבורה והניצחון שלנו בדור הזה”.

 

נספח 2 – חידות על תקופת טרום הקמת המדינה:

(אפשר לעשות בסגנון בינגו, פיצוחים, איקס עיגול, או כל העולה על רוחכם..)

 

א

ארץ אפריקנית, שאליה הוגלו ראשי מחתרות. (אריתריאה)

שם פרטי לשניים, שעלו לגרדום על רצח הלורד מוין. (אליהו: חכים ובית צורי)

אוניית האצ”ל, שטובעה בחוף תל אביב. (אלטלנה)

ב

מפיקוד על מחתרת – לראשות ממשלה. (בגין מנחם)

שמו הערבי של שער הגאי, שהפך לשיר מפורסם. (באב אל ואד)

ג

ארגון הנוער של ה”הגנה”, שאח”כ היה לחיל בצה”ל. (גדנ”ע)

פצוע בפעולת האצ”ל, שהועלה לגרדום. (גרונר דב)

לשם הלכו ל”ה בחורים לעזרה. (גוש עציון)

ד

הדרך-לא דרך שפרצו לירושלים. (דרך בורמה)

יו”ר הסוכנות, שהפך למנהיג של היישוב והמדינה. (דוד בן גוריון)

מרגמה מפורסמת שהשתמשו בה באותה תקופה. (דוידקה)

ה

נוסדה בפומבי ב-1920 בוועידת “אחדות העבודה”, והפכה בהדרגה לחשאית. (ה”הגנה”)

שם עלון המחתרת של ה”הגנה”. (“החומה”)

ו

שמו הפרטי הרוסי של ז’בוטינסקי. (ולדימיר)

ח

“מגויסים לא מוכרים” הוא פירוש שמו של המנון האצ”ל. (“חיילים אלמונים”)

שיטת הקמת יישובים מהירה ובטחונית בימי המאורעות- בה הוקמו כ50 יישובים חקלאיים מבוצרים ברחבי הארץ. (חומה ומגדל)

י

כינוי של מייסד הלח”י. (יאיר)

מפקד הפלמ”ח בזמן מלחמת השחרור. (יגאל אלון)

כ

המס ששילם היישוב למימון פעולות ה”הגנה”. (כופר הישוב)

אזור בארץ, שבו תכננו ה”הגנה” והפלמ”ח לרכז את המאבק בגרמנים, אם יפלשו. (כרמל)

כינוים של הצנחנים הבריטים, שהוזעקו להילחם במחתרות. רמז: היתה להם כומתה אדומה.. (כלניות)

ל

האיבר שהלך בפלישתים – חזר והלם בבריטים. (לח”י, לחי החמור)

שם נעצרו ראשי היישוב, שם נעצר צה”ל במלחמת השחרור, ושם אתר השריון. (לטרון(

שמו של צבא המדינה השכנה. (לגיון ירדני)

נפלו בדרך לגוש עציון. (ל”ה)

מ

שר בריטי, מהאחראים על המדיניות נגד המעפילים, שנרצח. (מוין)

נ

תוארו של הפקיד הבריטי הגבוה ביותר בממשל המנדט. (נציב עליון)

המבצע הראשון הרחב של הפלמ”ח וההגנה לפתיחת הציר לירושלים. (נחשון)

ס

כינוי למחבוא נשק. (סליק)

מסמך רשמי בריטי בתקופת המנד, בו נכללו חוקים קשים נגד היישוב היהודי בא”י, כמו הגבלת העלייה. (הספר הלבן)

אוניית מעפילים, שהוחזרה בלחץ הבריטים וטבעה עם כל נוסעיה. (סטרומה)

ע

במושבה זו פרץ הפלמ”ח למחנה מעצר ושחרר מעפילים. (עתלית)

בכלא זה בוצעה הגדולה שבפריצות. (עכו)

פ

מסגרת צבאית בהגנה, שנוסדה תחילה כדי ללחום בפלישה הגרמנית. (פלמ”ח)

צ

מטרתה העיקרית: הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. (ציונות)

המדינה שסיפקה נשק ל”הגנה”. (צ’כוסלובקיה)

ק

העיר שבה נרצח שר בריטי, ובה נשפטו למוות אנשי לח”י שהרגו אותו. (קהיר, רצח הלורד מוין)

ההר שעליו נאבקו קשות לוחמי מבצע “נחשון”. (קסטל)

ר

מתקנים לגילוי ספינות, שהושמדו ע”י הפלמ”ח. (רדאר)

ש

כינוי של יום המנוחה, שבו נאסרו רבים מפעילי היישוב ע”י הבריטים. (השבת השחורה)

ת

הרעיון לחלק את ארץ ישראל לערבים וליהודים. (תוכנית החלוקה)

בהצלחה!

 

נספח 3 – הצעה לפעילות “עולים לביריה” – משחק עמדות

 

קצת לפני שמתחילים.. לפני תחילת הפעילות, נתלה על הקירות במפוזר בחדר- שלטים שעליהם דמויות שונות פיקטיביות עם סיפור מאחורי הדמות (מובא בהמשך).

 

שלב א’: המדריך יסביר לחניכים כי הם יושבים כעת בישיבת “הוועד הזמני” של ביריה, ועליהם לקבל החלטה האם לנסות ולהילחם פעם נוספת על נקודה זו. עליהם לקחת בחשבון כי זהו נסיון שלישי, ובשני הניסיונות הקודמים הכשלון היה גדול וחברים נפלו בקרבות אלו.

שלב ב’: על כל חניך להסתובב בחדר, לקרוא את פרטי הדמויות ולהחליט עם איזו דמות הוא מזדהה.

שלב ג’: כל החניכים שבחרו באותה דמות, מתיישבים באותה פינה ומגבשים לעצמם את ההחלטה- האם לעלות בפעם השלישית לביריה?

שלב ד’: מתכנסים למליאה כללית. כל “דמות” שולחת נציג להביע את עמדתה ולשכנע את “הוועד הזמני” של ביריה. אפשר להכין  7 כיסאות בשורה, ולדמות דיון רשמי, כאשר כל אחת מהדמויות צריכה להיאבק על דעתה. להוספה לאווירה, אפשר להביא מעט תחפושות (כובע, מטפחת, חולצת מדים של צבא וכו’..)

**אם האווירה מאפשרת, ניתן לקיים דיון רחב יותר, ולתת ליותר תלמידים להביע את דעתם.

שלב ה’: בסיום המליאה אפשר לעשות הצבעה לקבלת החלטה קבוצתית.

 

הערה חשובה: אם לאור היכרות עם השבט, יש חשש שכולם יטו לדעה מסוימת או לדמות מסוימת, כדאי שהמדריך/מורה יחלק אותם לפי הדמויות בצורה אקראית, וכל קבוצה צריכה למצוא טיעונים ולשכנע את כולם בעמדתה (גם אם החברים בה לא מסכימים עם הדעה הזאת). באפשרות כזאת יש יתרון: החבר’ה יגידו את כל הטיעונים שעולים על ליבם, כל הלבטים שעולים בהם, מבלי לפחד מה המורה/מדריך/חבר יחשוב עלי ועל הדעה שלי- שהרי אני במשחק תפקידים, וזה לא אני באמת בהכרח..

 

הדמויות במשחק:

1. שמעון, קמב”ץ (קצין מבצעים) של ה”הגנה” בנפת ביריה, כבן 35 תושב ירושלים.

2. שלמה, מפקד ה”הגנה” הארצי, כבן 45 תושב חיפה.

3. מר שוורץ, איש הוועד הציוני, כבן 50 תושב תל אביב.

4. מנחם, שליח מגיני הגליל, כבן 30 תושב צפת.

5. יוסי, נציג “הפועל המזרחי” (ובני עקיבא), כבן 40 תושב ירושלים.

6. גד, לוחם “מן השורה”, כבן 20 תושב חיפה.

7. אסתר, אלמנת חבר שנפל בביריה, בת 22.

 

פירוט:

1. שמעון, קמב”ץ ההגנה בגליל:

אתם בוחנים את השאלה נקודת מבט היסטורית או פוליטית. האם חשוב לעולם שנחזור לביריה, מה יאמרו האנגלים, או “דעת הקהל בארץ לא תהיה נוחה מכך”. אני חושב שעלינו לעלות לשם, ולו בפעם המי יודע כמה, ואני יודע מה נצטרך להקריב לשם כך, אולם הנקודה הזאת חשובה לנו, היא עוד נקודה שמחזקת את האסטרטגיה שלנו באזור, היא נקודה מוארת שיוצרת רצף של יישובים. ברורה לי הסכנה, אך נראה לי שאנו יכולים למעשה שכזה. ראו את נחישותם של הבחורים, הם רוצים לעלות בכל מחיר, ואנו לא נתנגד לכך.

כאחראי על האזור ברורה לי חשיבות האחיזה בביריה.

2. שלמה, מפקד ההגנה הארצי:

עם כל הכבוד לחשיבותו של הגליל, דרך זו של לחימה רק תזיק, הן משום שמלחמה “אבודה מראש” והן משום שאנו מסכנים את מערכת היחסים עם הבריטים, וסיכון זה משפיע על כל הלוחמים שבארץ ישראל. יש לבחון לעומקה של הבעיה- האם בידינו היכולת להילחם. שאם לא, אזי כל רעיון אידיאולוגי לא יוכל לעמוד במבחן המציאות. מלחמתנו העיקרית היא בערבים ולא בבריטים, אל לנו להיגרר ליצירת אויב נוסף.

3. מר שוורץ, ראש הוועד הציוני:

עלינו לראות את הלחימה בגליל בתמונה כוללת ולא להצטמצם בביריה כנקודה פרטית. הסכנה אינה בגליל או בביריה. היא אורבת לנו בתל אביב, שכן אם לא נגן היום על ביריה, נראה את עצמנו לוחמים גם בירושלים. העניין ברור- אם ניפול שם בצפון, ניפול עד המדבר. לו מצבנו היה מצב גאולה ושלום בארץ ישראל, ורק ביריה היתה מקום שעליו השאלה, ייתכן והיינו נאלצים לוותר. אך במצב בו אנו עומדים היום, נסיגה פירושה נסיגה כוללת מכל רחבי ארץ ישראל.

4. מנחם, שליח מגיני הגליל:

על שאלה זו לא יחליטו- לא ועד הצירים, ולא ראש הוועד הציוני ולא מפקד ההגנה, מגיני ביריה ותושבי האזור. החלטה גורלית זו צריכה ליפול בידי האנשים שעליהם מוטלת חובת ההגנה בגופם, ולהם גם הרצון.

5. יוסי, נציג הפועל המזרחי ובנ”ע:

מעבר לשיקולים של אסטרטגיה ופוליטיקה, אל לנו לשכוח כי מדובר בשאלה ערכית. מדובר בישוב נקודת אחיזה בארץ ישראל, וזוהי שאלה שמעבר לעניין בטחוני-טכני. עיקר השאלה היא, האם יש לנו צורך בארץ ישראל או לא? האם ההתיישבות היא ערך שאינו נמדד או נבחן על פי אילוצים זמניים – וברור לי שהתשובה היא אחת!!

6. גד, לוחם “מן השורה”:

דווקא כלוחם אי אפשר לחשוד בי שאיני רוצה להילחם או להיאבק על נקודת ההתיישבות בביריה, אך נראה לי שאחרי התבוסות הרבות והחברים הרבים שנפלו בקרבות, ללא תוצאה, ואני מדגיש- ללא תוצאה, אסור לנו לתת לעוד טיפת דם אחת להישפך לריק. איך אוכל לתרץ את מות חברי הטוב כשנפילתו היתה לשווא?.. אולי הדורות הבאים יתחנכו על מסירות נפשו ואומץ ליבו, אך בפועל, כיום, הוא לא בין החיים והיישוב לא קיים.

7. אסתר, אלמנת חבר שנפל בביריה:

בעלי הקריב את חייו למען המטרה המסוימת הזאת. אם היום נחליט על ייאוש והרמת ידיים, זה אומר שמותו של בעלי היה לשווא, ההקרבה היתה לריק. חברים רבים נלחמו כאן באמונה שלמה ובביטחון בה’, שיש סיכוי ליישב את הנקודה. צריך להאמין בכך, וחובתנו המוסרית והאידיאולוגית היא להמשיך באותו מפעל התיישבותי חשוב זה. ההיסטוריה של עמנו מלמדת אותנו לא להתייאש, להאמין ולהמשיך להיאבק במלוא כוחותינו.

 

הערה:

בדיון במליאה הדגש הוא לא על ההחלטה עצמה בעד או נגד, אלא על השיקולים שהביאו להחלטה:

כמות החללים שנפלו, הפצועים שנפצעו..

הסיכון של חללים נוספים שיפלו

הסיכוי מול הסיכון להצליח הפעם, לאור ניסיון העבר

שמירת קו הגבול מול הנסיגה

שיקול כלכלי- נשק ותחמושת

שיקול אסטרטגי, פוליטי

שיקול רוחני, ערכי וכו’..

בהצלחה רבה!

 

 

 

“הווי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אבינו שבשמים”,
בזה פתח המחוקק ר’ יוסף קארו את החלק המיועד להורות את הלכי החיים לאדם מישראל –
את השולחן-ערוך, אורח חיים. כך רשם בשיבתו בודד בין סלעי ביריה אשר בגליל העליון.
ראה הפוסק שאי אפשר לקיים מצוות ללא התחדשות פנימית מדי יום ביומו…
להזדרז בעוז וזריזות לקראת חובה זו, לא כמצוות אנשים מלומדה, לא שיגרה ונוסח,
אלא בכל יום להתפלל בפעם הראשונה בחיים.
…ובהעפלה השוטפת בגלים אדירים, זו שאינה נרתעת מפני גשמי זעף וברד מצליף,
מכוניות משוריינות ורובים מכודנים – דפק הרצון של עם טבוח, עקוב דמים וצמא לחיים,
לא להיכנע למכשולים המרובים.
זה הרצון הישראלי שיש בו כל אותן התכונות הדרושות לקיום מצוות.

(מתוך קטעי יומן ביריה)