לא מזמן, במהלך ויכוח כלשהו, מישהו הציג לי את השאלה המופיעה בכותרת.

ברגע הראשון באופן אינסטינקטיבי נטיתי לענות בחיוב. ואז שאלתי את עצמי – מה בעצם זה אומר? נדמה לי שהשאלה הזאת מעניינת מפני שכולנו מרגישים שהמושג הזה כן אומר משהו – גם אם רובנו נתקשה להסביר מה בדיוק הוא אומר, או למה הוא אומר דווקא את זה. אחרי הכול, קשה למצוא חוט מקשר בין הציונות בנוסח גיבוריו המיוסרים של ברנר ברוסיה של סוף המאה ה19, הציונות שכנגדה כותבים אנשי השמאל הרדיקלי בישראל, הציונות עליה דיבר ישעיהו ליבוביץ’ כשאמר שהוא רואה עצמו כציוני, הציונות של אנשי ‘אם תרצו’ – או בין כל אלו לציונות בנוסח חוגי ישיבת ‘הר המור’. נראה כי במהלך השנים ניתנו למושג ציונות כל כך הרבה הגדרות ופירושים עד שכאשר מישהו מגדיר את עצמו כציוני או כאנטי-ציוני, קשה מאד להסיק מכך משהו לגבי הדעות הממשיות שלו בנוגע לאיזשהו נושא. אפשר להגיד שלמושג הזה קרה דבר דומה למה שקרה למונחים ‘יהדות’, ‘אהבה’ או ‘אלוהים’: מצד אחד כל המושגים הללו נטענו לאורך השנים בכל כך הרבה משמעויות שונות ומנוגדות וזכו לכל כך הרבה פרשנויות, עד שכמעט בלתי אפשרי לומר עליהם משהו חד משמעי. אבל מצד שני הם לא הפכו בגלל זה לחסרי משמעות.

….

אז נחזור לשאלת ההגדרה. האם אפשר לנסח הגדרה למושג שהוא כל כך מעורפל ורב-משמעי? והאם יש בזה בכלל טעם? לעניות דעתי התשובה לשתי השאלות האלו היא כן. פחות או יותר. וכדי להסביר למה כדאי אולי לחזור לרגע לדוגמה הדתית. לאורך ההיסטוריה המושגים ‘דת’ או ‘אמונה’ זכו למספר כמעט אינסופי של פרשנויות. לכן כאשר מישהו מגדיר את עצמו כדתי הוא לא אומר בעצם שום דבר חד-משמעי על מערכת האמונות שלו. ויחד עם זה ברור לנו שהוא אומר משהו. ברור לנו שבאמירה הזו הוא מצהיר על השתייכות למסורת מסוימת, להוויה מסוימת, למועדון מסוים. ולכן, לפני שמישהו מכריז על עצמו כדתי, הוא חייב להתמודד עם שתי שאלות: האחת, האם הוא בכלל רוצה להשתייך למועדון הזה? השנייה – האם, בהתחשב בכל מה שידוע לו על הדת ועל העולם הדתי – הוא יכול לתאר את המועדון הזה באופן כזה שיכלול בתוכו גם אותו, בהיותו מי שהוא ומה שהוא? ואם נחזור לשאלת הציונות, השאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו בנדון היא כפולה. קודם כל – האם אני בכלל רוצה להיות ציוני? האם אני רוצה להשתייך למועדון הזה, מועדון שאליו השתייכו הרצל ובן-גוריון, א”ד גורדון וי”ח ברנר, הרב קוק והרי”ד סולובייצ’יק? או, אם לנסח את זה באופן אחר, האם אני מעוניין להשתייך למועדון שכנגדו נלחמו בשצף קצף אנשים כמו קדאפי וסדאם חוסיין, האדמו”ר מסאטמר ואילן פפה, קרלוס ואדוארד סעיד? השאלה השנייה היא – האם, באופן שבו אני מבין את משמעותו של המושג הזה כיום, הוא יכול לכלול בתוכו גם אותי? כמובן שכל אחד מוזמן לנסח לעצמו תשובות משלו לשאלות הללו. בשורות הבאות אני רוצה להציע ארבע פרשנויות שונות שעשויות לפי דעתי להיות למונח ‘ציונות’ כיום. כל אחד מוזמן, בהנחה שהוא מקבל איזו מהן, לבחון האם ובאיזו מידה הוא יכול לראות את עצמו לפי זה כחבר מועדון.

…

1. הציונות כיחס רגשי למדינת ישראל. זוהי אולי הפרשנות המקובלת ביותר של המונח. סביר להניח שאם נקיים משאל על השאלה מיהו ציוני, חלק גדול מן התשובות יהיו בסגנון של ‘ציוני הוא מי שאוהב את המדינה’. אבל כאן שוב צריכה להישאל השאלה: מה זה אומר? מדינה היא מושג מופשט, מערכת שלטונית, גוף משפטי. איך אפשר לאהוב גוף משפטי? כמובן שאפשר להתפלפל על מהי בדיוק מדינה ומה מגדיר אותה ככזאת, אבל נדמה לי שלכולם ברור למה הכוונה כשמישהו מצהיר שהוא ‘אוהב את המדינה’. הכוונה היא שהוא תולה דגל ביום העצמאות, מתרגש למשמע ההמנון, מעודד את נבחרת ישראל, מעריץ את צה”ל וגאה להיות ישראלי. במילים אחרות מדובר כאן על יחס רגשי למערכת של סמלים שנתפסים כמייצגים של ‘הישראליות’. לפעמים זה מגיע יחד עם תמיכה בדיעבד במדיניות של ממשלות ישראל לדורותיהן ושכנוע עמוק שמדובר היה תמיד במדיניות נכונה וצודקת. לפעמים זה מגיע גם עם וודאות בכך שמדינת ישראל היא טובה יותר; שיש לה את ההייטק המתקדם בעולם, את הצבא המוסרי בעולם, את המשטרה היעילה בעולם ואת פקחי החנייה האינטליגנטים בעולם. בקיצור, ציונות לפי זה היא סוג של פטריוטיזם ישראלי; הזדהות עם המערכת השלטונית ואמונה מוצקה בכך שזוהי המערכת הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת.
אם נקבל את ההגדרה הזאת, נדמה לי שהמסקנה הבלתי נמנעת תהיה שקשה מאד כיום לאדם ביקורתי להגדיר את עצמו כציוני. אחרי הכול לסמלים יש ערך רק בהתאם לדבר שאותו הם מסמלים. לדברים המייצגים את ‘הישראליות’ יש ערך רק בהנחה שקיימת איזו ‘ישראליות’ מעבר לסמלים, כזאת שיש לה ערך בפני עצמה. ואם הישראליות מסתכמת רק באוסף של סמלים כגון דגל, המנון, קבוצת כדורגל וכדומה – זוהי סמליות ריקה. באותה מידה, גם ההזדהות עם הממסד או עם המערכת השלטונית היא בעייתית; המערכת הרי מורכבת מאנשים, ממוסדות, מחוקים. חלקם יותר מוצלחים וחלקם פחות. את חלקם מן הסתם אנחנו עשויים לאהוב – ואת חלקם פחות. לא פחות רעוע הוא החלק האחרון: הקביעה שמדינת ישראל היא טובה יותר. על פניו, זה נראה קצת בעייתי לבסס השקפת עולם שלמה על עובדה מקרית דוגמת איכות כוח האדם שמתגייס לצה”ל או מצבה הנוכחי של תעשיית ההיטק. (אפילו אם נניח שכל העובדות האלו נכונות, הן עדיין מקריות; הרי מחר הן עלולות להשתנות). בקיצור, קשה להשתחרר מהרושם שיותר מהכול, השקפה ציונית כזאת היא קצת מטופשת. יחד עם זה ניתן להצביע על משמעויות נוספות שעשויות להיות כיום למילה ‘ציונות’, משמעויות שלדעתי לפחות, הן מוצלחות יותר.

….

2. ציונות כיחס רגשי אל המקום הזה. במובן הזה הציונות איננה הזדהות עם ‘המדינה’. כאמור, מדינה היא מושג מופשט. קשה להזדהות עם מושגים מופשטים. ציונות במובן הזה פירושה אהבה למקום מסוים, לאנשים מסוימים, להוויה מסוימת. כאשר מישהו מכריז על עצמו כציוני לפי זה, משמעות הדבר היא שהוא מרגיש בבית במקום הזה. שהוא רואה באנשים שמאכלסים אותו, בין אם הוא אוהב אותם ובין אם לא, סוג של קרובי משפחה רחוקים שלו. שהוא מרגיש איזושהי סולידריות איתם. משמעות הדבר היא שהוא מוצא את מקומו בהוויה התרבותית הזאת, שצמחה במהלך מאה השנים האחרונות בתחומי ארץ ישראל ההיסטורית. אומנם, באזור הזה צמחו כמה וכמה הוויות תרבותיות שלא תמיד חיו בשלום זו עם זו. ציונות במובן הזה הכוונה אם כן שאדם מזדהה לא רק עם המקום המסוים והעולם התרבותי הספציפי שבתוכם הוא צמח, אלא במידה כלשהי גם עם עולמות תרבותיים אחרים ששייכים למרחב הישראלי; ויותר מזה, הכוונה היא שהוא מרגיש איזו תחושת שייכות אל המכנה המשותף לכל העולמות התרבותיים שבמרחב הזה, המכנה שמבדיל אותם מעולמות תרבותיים אחרים, שצמחו במקומות אחרים ובזמנים אחרים. בניגוד למשמעות הקודמת, כאן לא מדובר על איזושהי הזדהות עם הממסד, החוק, סמלי השלטון או המערכת הצבאית. בודאי שלא מדובר על הסכמה אוטומטית לכל מדיניות ממשלתית או פעולה צבאית. ציונות במובן זה פירושה קודם כל איזושהי תחושה של ביתיות ושל משפחתיות ביחס לחברה הישראלית. אם נרצה, תחושה של שבטיות. זוהי הידיעה שכאן המקום שלך, שאכפת לך איך הוא נראה, ושבשעת הצורך גם תהיה מוכן להיאבק על המשך קיומו.

…

3. ציונות כפרשנות של הגורל היהודי. זוהי אם נרצה, ציונות בנוסח הרצל. ציונות בנוסח ‘מדינת היהודים’ והכרזת העצמאות. במובן הזה הציונות לא קשורה דווקא למדינת ישראל כפי שהיא נראית כיום וגם לא להוויה התרבותית והרוחנית שהתפתחה בה. הציונות במובן הזה קשורה בראש ובראשונה לרעיון שעמד בבסיסו של הפרויקט הציוני: ההכרה שהעם היהודי חייב להיות בעל טריטוריה, שהוא חייב לנהל את ענייניו בעצמו, שהוא חייב לממש את עצמו במרחב הפוליטי. כאשר מישהו מזהה את עצמו כציוני לפי זה, משמעות הדבר היא קודם כל שהוא מזהה את עצמו עם העם היהודי ועם ההיסטוריה היהודית; ושנית, שהוא מאמין שהפרויקט הציוני – כלומר ההיאחזות בארץ ישראל והשאיפה לעצמאות – הוא השלב הבא ואולי גם ההכרחי של ההיסטוריה הזאת. במילים אחרות, יש כאן מצד אחד קביעה המתייחסת לעולם: הקביעה שבין כל שלל המדינות והגופים השונים שמרכיבים את המערכת הבינלאומית, חייבת להתקיים גם איזושהי ישות פוליטית יהודית (אני יודע שזה מונח קצת מעורפל, אבל כרגע לא נכנס לזה); ומצד שני, יש כאן גם קביעה מסוימת בנוגע להיסטוריה היהודית: קביעה שלפיה היהדות אינה יכולה להתקיים לנצח בתור מין אידיאה מופשטת, הוויה רוחנית טהורה המצויה מעל לזמן ומעל למקום ושוכנת רק בין דפי הספרים. (או בתוך ד’ אמות של הלכה). יש כאן אמירה על כך שכדי להישאר בעלת משמעות, היהדות חייבת להתממש בחומר. חייבת להתלכלך.
במבט ראשון הפרשנות הזו של המונח ציונות, המתייחסת להיסטוריה היהודית ולמהותה של היהדות והמנותקת לחלוטין מהאופנים שבהם הרעיון הציוני התממש במאה השנים אחרונות, מנוגדת לפרשנות הקודמת של המונח. אבל יחד עם זה נדמה לי שיש ביניהן קשר מסוים. מי שרואה את הפרויקט הציוני כמסקנה ההכרחית של ההיסטוריה היהודית מטבע הדברים גם עשוי להתייחס אל מדינת ישראל ואל ההוויה הישראלית כגלגול נוסף של היהדות ההיסטורית. מטבע הדברים הוא גם ישפוט אותן – לחיוב או לשלילה – בתור פרק בסיפור היהודי ולא כמשהו שעומד בפני עצמו. בכל מקרה, בפרשנות הזאת של המושג ציונות אנחנו כבר מתרחקים מהתייחסות אל המציאות הקונקרטית ומתקרבים לתחום השקפות העולם התיאורטיות. וזה מביא אותנו לפרשנות הרביעית של המונח.

….

4. הציונות כדרך רוחנית. זוהי אולי הפרשנות המעניינת ביותר של הפרויקט הציוני. כמובן שכאן אנחנו מתרחקים מהציונות המדינית בנוסח הרצל (ובודאי מהציונות במשמעות המקובלת היום) ומתקרבים לעולמם של אנשים כמו ברנר, א”ד גורדון, הרב קוק או ברל כצנלסון. הציונות, לפי זה, היא קודם כל בחירה אישית של היחיד. דרך שבאמצעותה הוא מנסה לגאול את עצמו ולהפוך את קיומו לבעל משמעות. התנועה הציונית, לפי הפרשנות הזאת, היא האחרונה בשורה ארוכה של שיטות רוחניות ופרקטיקת של גאולה שצמחו בעם היהודי לאורך השנים: החסידות, הלמדנות הליטאית, תנועת המוסר, הקבלה לזרמיה ולתת-זרמיה השונים ועוד.
למה הכוונה? אפשר לומר שבבסיס הרעיון הציוני, לפחות בצורה שהוא לבש בתקופתם של האנשים הנ”ל, עמדו כמה עקרונות יסוד: האחד, שהקיום הנוכחי הוא בלתי נסבל ושיש לשנות אותו; ויותר מזה, עמדה כאן גם ההנחה שניתן לשנות אותו, כלומר שניתן להגיע לסוג כלשהו של גאולה; השני הוא שהגאולה הזאת תושג לא בדרך של תפילה, של תיקון המידות, של חוויה של דבקות מיסטית או דרך עיון אינטלקטואלי, אלא דווקא בדרך של שינוי המציאות. משמעות הדבר היא שיש ללמוד את המציאות לפרטי פרטיה, יש לפעול עליה, אומנם לפעמים צריך להתפשר איתה אבל תמיד צריך לחתור לשינויה. העיקרון השלישי הוא שהדרך אל הגאולה הזאת קשורה תמיד אל האופן שבו האדם מתייחס אל קבוצת המוצא שלו, אל ההיסטוריה ואל המורשת הלאומית והתרבותית שמהן הוא הגיע. במילים אחרות, התפיסה היא שכל אדם תמיד שייך לעם מסוים, למסורת מסוימת ולתרבות מסוימת. והחיפוש האישי שלו אחר גאולה ואחר שינוי תמיד מתרחש בתוך המסגרות הללו. (אפשר להגיד שהעיקרון הראשון הבדיל את הוגי הציונות ממרבית העם היהודי של זמנם; העיקרון השני הבדיל אותם מן המהפכנים הדתיים והרוחניים בני התקופה; העיקרון השלישי הבדיל אותם מן המשכילים הרדיקלים ויתר המהפכנים שהסתובבו אז באזורים האלו).
כמובן שבתוך אותה תפיסה של הציונות כדרך רוחנית יש הבדלי גישות קיצוניים: יש מרחק רב בין תפיסתו הדתית-מיסטית של הרב קוק למשל, לבין זו הלאומית-סוציאליסטית של ברל. ועדיין נראה שבבסיס כל הגישות הללו עמד העיקרון של גאולה – אישית או לאומית – גם באמצעות פעילות בעולם הממשי. וכן העיקרון שהגאולה הזאת תמיד קשורה בדרך כלשהי לאופן בו היחיד מתחבר למורשת הלאומית והתרבותית שלו. אם נקבל את הפרשנות הזאת, אפשר לומר שהציונות במובן הזה עדיין קימת: אחרי הכול מדובר בדרך של גאולה אישית, וכמו יתר שיטות הגאולה שהתפתחו במסורת היהודית, גם התפיסה הזו עשויה להיות רלבנטית לכל מי שיחליט לאמץ אותה.

….

כאמור, ניסיתי להציג כאן ארבע פרשנויות שונות למושג ציונות שעשויות לדעתי להיות רלבנטיות גם לימינו. לסיום רק שתי הערות: האחת, שבסופו של דבר הבחירה איזו פרשנות לאמץ קשורה קודם כל לשאלה הבסיסית – האם אני בכלל רוצה להשתייך למועדון הזה או לא. והשנייה, בנוגע למי שבוחר שלא להשתייך למועדון הזה, אני יכול לצטט את דבריו של מישהו שאמר פעם שיהודי החי בישראל וכותב כנגד הרעיון הציוני דומה לאדם היושב במטוס וכותב במחשב שלו מאמר בגנות הציוויליזציה.