מעבר לתפריט (מקש קיצור 1) מעבר לתפריט תחתון (מקש קיצור 2) מעבר לאזור חיפוש (מקש קיצור 0) מעבר לתוכן העמוד (מקש קיצור 3)

ספירת העומר – כהכנה למתן תורה

ספירת העומר – כהכנה למתן תורה

סוג הפעולה
מתאים לגיל
משך הפעולה
נושא
4 מדריכים אהבו את הפעולה

(הרב אביגדור נבנצל שליט”א, מתוך ‘ירושלים במועדיה’ לשבועות. קטעים מתוך המאמר)

קושיות על צורת ספירת העומר

התורה מצווה בפרשת אמור: “וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום” (ויקרא כג, טו-טז). כבר הסבירו רבים, שספירה זו באה לבטא את ציפייתנו למתן תורה. כך דרכו של עולם, שהמצפה ליום מסוים, סופר את הימים, מתי כבר יגיע היום המיוחל… בני ישראל שיצאו ממצרים, ספרו את הימים, מתי כבר יגיעו להר סיני ויקבלו את התורה שהבטיח ה’ להם (כפי שאמר למשה: “בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלקים על ההר הזה” שמות ג, יב), וכך גם אנו סופרים מחדש בכל שנה ושנה, מתי כבר נזכה למתן תורה מחודש. שכן חג השבועות (כמו שאר המועדים) אינו רק זכר למאורע שקרה לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה, אלא התרחשות חוזרת של אותו מאורע שאירע בו אז. ועל כן, בכל שנה אנו שבים וסופרים את הימים העוברים בין פסח לשבועות, מתוך ציפייה למתן תורה מחודש שיהיה בחג השבועות.

והנה, אם ספירה זו באה מתוך ציפייה למתן תורה, הרי שקשה לכאורה מאד: מדוע סופרים אנו את הימים היוצאים (יום אחד בעומר, שני ימים בעומר, וכו’), ולא להפך? למה לאחר יציאת מצרים, לא ידעו בני ישראל מתי תינתן להם התורה, ולכן לא יכלו לספור את הימים שנותרו להם עד קבלת התורה, אלא רק את הימים שכבר עברו, ועדיין לא קיבלו את התורה (“יום אחד כבר עבר, ועוד לא קיבלנו תורה!”, “שני ימים כבר עברו!” וכן הלאה). אבל אנו הרי כן יודעים מתי יחול חג השבועות! ואם כן, היה עלינו לספור להפך: במוצאי יו”ט ראשון של פסח – “עוד שבעה שבועות יהיה מתן תורה!” בלילה שאחריו – “עוד שמונה וארבעים יום יהיה מתן תורה!” וכן הלאה. הרי כך דרכו של עולם, שהמצפה בוצר רוח ליום מסוים, מונה את מספר הימים שעוד נותרו לו לחכות, ולא את מספר הימים שכבר עברו. מדוע אם כן איננו סופרים את ספירת העומר באופן זה?

עוד קשה: מדוע מכנים אנו ספירה זו בשם “ספירת העומר”? (הן בלשון בני אדם, והן במטבע הברכה – “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר”). הרי הקרבת העומר, לכאורה, איננה שייכת לכאן. שהרי לא אל הקרבת העומר מתייחסת הספירה, אלא אל מתן התורה, ואם כן היה צריך לקרוא לספירה זו “ספירת התורה” ולא “ספירת העומר”!

ספירת העומר – טיפוס מדרגת בהמה לדרגת אדם

אולי מותר ליישב את הדברים כך: בליל הסדר, אנו נמצאים במדרגה גבוהה מאד. אם בדרך כלל צריך אדם לפתוח פתח כלשהו מצידו כדי לזכות לסיוע מן השמים להעפיל למדרגות גבוהות (“פתחו לי פתח אחד של תשובה כפתחה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו” שיר השירים רבה ה,ב), הרי שבפסח – “ופסח ה’ על הפתח”! (שמות יב, כג), הקב”ה מוותר על אותו פתח קטן, וגם ללא כל הכנה מצידנו, הקב”ה מרומם אותנו למדרגה גבוהה מאד.

ואולם, כיוון שמדרגה גבוהה זו היא בבחינת דילוג ופסיחה, “ופסח ה’ על הפתח”, ואינה נרכשה ע”י עבודתנו הרוחנית – הרי שמיד לאחר ליל הסדר, אנו חוזרים למצב האמיתי שלנו; כמו ביציאת מצרים, שגם שם, לאחר ליל הפסח, עדיין היינו שקועים בתועבת מצרים ובמ”ט שערי טומאה. אנו נמצאים שוב במדרגה נמוכה, ועלינו לטפס כסדר בסולם המדרגות הרוחני, כדי לחזור לדרגה הגבוהה של ליל הסדר.

מטעם זה, אנו מביאים בתחילת התקופה של ספירת העומר את קרבן העומר מן השעורים, ובסופה – בחג השבועות – אנו מביאים את שתי הלחם, שבאות מן החיטים. מדוע קרבן העומר בא מן השעורים, ושתי הלחם מן החיטים? לא רק מפני שכך מתאים שיהיה מבחינת עונות השנה, שבפסח מבשילות השעורים ובשבועות החיטים, אלא שבפסח, בסמוך ליציאת מצרים, אנו עדיין במדרגת בהמה, שמאכלה שעורים, ובשבועות – כשאנו באים לקבל את התורה – אנו במדרגת אדם, שמאכלו בעיקר חיטים ולא שעורים. לכן בפסח אנו מביאים קרבן שעורים, בהתאם למדרגתנו אז – מדרגת בהמה (כל עוד לא קיבלנו את התורה), ובשבועות שקיבלנו את התורה והתרוממנו למדרגת אדם – אנו מביאים קרבן מן החיטים, שהם מאכל אדם.

שבעת השבועות של ספירת העומר, הן אפוא תקופת התרוממות ממצב של בהמה למצב של אדם. חלק מהתרוממות זו, היא שאדם לא יהיה שפל בעיני עצמו! שירגיש את החירות, שיצא לא רק מהעול הגשמי של מצרים, אלא גם מהעול הרוחני של מצרים. כמו שכתוב על יהושפט מלך יהודה: “ויגבה לבו בדרכי ה’” (דברי הימים ב’ יז, ו). מצד אחד אדם צריך להיות עניו, אבל מצד שני צריך לקיים “ויגבה לבו בדרכי ה’”.

אנו אומרים (לפני תפילת שחרית): “מה אנו, מה חיינו”, ומיד אחר כך אנו אומרים: “אבל אנחנו עמך בני בריתך”. כי מצד אחד צריך לדעת שאיננו שווים כלום, אנו אין ואפס, ומצד  שני צריך לדעת ש”אנחנו עמך בני בריתך”. גם רב יוסף היה עניו גדול, אבל יחד עם זה הוא ידע לומר בחג השבועות: “אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא” (פסחים סח,ב) – אלמלא יום זה שניתנה בו תורה, לא היה כל הבדל ביני לבין כל יוסף אחר מן השוק. אך היות שניתנה תורה, אינני “סתם” יוסף, אלא “רב” יוסף. “שלמדתי תורה ונתרוממתי” (רש”י שם). צריך, אם כן, את שני הדברים. מצד אחד, “מאד מאד הווי שפל רוח” (אבות ד,מד). אבל מצד שני- לדעת את המעלות שלנו, את המעלה של לימוד תורה, של קיום מצוות וכל שאר המעלות. זו צריכה להיות עבודת ימי ספירת העומר שלנו! להתרומם! להרגיש שאנו הולכים ומתרחקים ממדרגת בהמה, ומתקרבים למדרגת אדם שתינתן לנו בחג השבועות. בפסח הייתי במדרגת בהמה, הבאתי עומר של שעורים, אבל עכשיו עברו כבר כך וכך ימים מאז. “היום יום אחד בעומר”, “היום שני ימים בעומר”, לספור כמה התרחקנו ממדרגת הבהמה המתבטאת בעומר השעורים: עברו כבר שני ימים שאינני בהמה, עברו שלושה ימים שאינני בהמה, וכך הלאה. אולי זהו ההסבר לכך שהספירה היא לעומר, ולא לקראת מתן תורה.

אפילו שמו של יום מתן תורה – “חג השבועות” – נגזר משבעת השבועות שספרנו לקראת יום זה. יש גם שמות נוספים לחג השבועות, אבל השם שהתורה משתמשת בו, והשם שאנו משתמשים בו בתפילה ובקידוש- הוא “חג השבועות”, מפני שהוא הסיכום של כל ההתקרבות שלנו לקב”ה במשך שבעה שבועות. זוהי פסגת עבודתנו הרוחנית במשך שבעה השבועות שספרנו. בתורה אין אפילו תאריך מוגדר לחג השבועות. פסח הוא בחמישה עשר לחודש הראשון, סוכות בחמישה עשר לחודש השביעי, וכן לראש השנה וליום הכיפורים יש תאריך מסוים בחודש, אבל לשבועות אין תאריך. כי כולו תלוי רק בספירת השבועות. הגמרא אומרת ש’עצרת’- פעמים בה’ בסיוון, פעמים בו’ בסיוון, פעמים בז’ בסיוון (ראש השנה ו,ב), תלוי אם בית דין מעברים את ניסו ואייר או מחסרים אותם. אצלנו ניסן תמיד מלא ואייר תמיד חסר, ולכן שבועות חל תמיד בו’ בסיוון. אבל בזמן שהיו מקדשים את החודשים על פי עדים, לא מוכרח היה להיות כך. אמנם שבועות הוא תמיד ביום החמישים לספירת העומר, אבל לא קשור ליום מסוים בחודש, כי כל מהותו של חג זה נגזרת משבעת השבועות של ספירת העומר, כמה התרוממנו מיום הבאת עומר התנופה. רק אם השלמנו את שבעת השבועות, את ארבעים ותשע המדרגות שהיינו צריכים לעלות בהן – רק אז ראויים אנו לקבל את התורה.

…ספירת העומר צריכה לזכך את הנפש שלנו. ספירה היא מלשון “ספיר”, שהיא אבן יקרה, כי מגמתה לעשות אותנו צחים כספירים; אבל גם כל תיבה של תורה צריכה לזכך אותנו. בלי זיכוך הנפש, מה יהיה לנו בעולם הבא? אפילו אם נזכה לבוא לשם, לא יהיה לנו כלי קיבול לקבל את האור האלוקי של העולם הבא. את זה –התורה צריכה לעשות לנו. יחד עם עצם הלימוד, שהלימוד יהיה על מנת לעשות, לעשות כלי קיבול של “ואהבת לרעך כמוך”, לנהוג כבוד איש בחברו, ולא להיכשל במה שנכשלו תלמידי ר’ עקיבא, שלא נהגו כבוד זה בזה, ולכן מתו בתקופה זו.

יהי רצון שנזכה לחיים של אהבת תורה ויראת שמים, ונזכה במהרה בימינו לראות בישועת ה’ על עמו, על ארצו ועל עם קדשו, ושם נעלה ונראה ונשתחווה לפניו שלוש פעמים בשנה, ונעשה לפניו עולות ראייה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה, ונשמח לפני ה’ אלקינו כל הימים!

דעתך חשובה לנו