שניה לפני שתתחילו את הלימודים. תקראו.

כבר כמעט חודש שמתחוללת בתוכי מן סערה גדולה, סערה שמנסה בדיוק כמוני מיטב-מדריכת הרא"ה לסכם את מה שעברתי הקיץ.

שנכנסתי להדרכה לפני שנה הכינו אותי מראש שאני צריכה לצאת למחנה ואני הסכמתי כי הריי כ"כ רציתי להיכנס להדרכה.. הסכמתי אבל בלב שלי ידעתי שזה רחוק שנות אור ממני. הרשיתי לעצמי לסמוך על רבים. סמכתי על המדשית,על הרכז מחוז שלי שהחליט שהשנה הסניף שלנו לא יוצא למחנות וסמכתי על המון אנשים וסיבות בדרך בשביל לא לצאת למחנה. במהלך השנה המדשית שלי עזבה ונשארתי לבד. הקיץ קרב והצוות שלי רועש וגם אני רועשת כי אני יודעת שהתהליך החינוכי שאני יכולה להעביר במחנה הוא גדול ובלעדי, יודעת אבל בכל זאת זה רחוק ממני. לבסוף גם למחנה אישרו לנו לצאת והכל עדיין רחוק..רחוק וקרוב כ"כ. הגיע העת לצאת להכנה, והנפש שלי עוד לפני העלייה לאוטובוס פשוט מותשת. מיטב זה גדול עלייך, זה לא בשבילך, אין מצב שאת תשרדי 4 ימים בשטח, את חייבת למצוא דרך לחזור חזרה לבית.. והביטחון שלי ברצפה. מגיעה לאפרת והלב שלי מתחיל לרעוש רעש גדול ולא מובן, של התרגשות ורעדה במן ערבוביה מוזרה כזו של בלבול..בלבול שרק *בנ"ע* יכולה לגרום. היום הראשון של ההכנה עבר בצורה לא פשוטה,עדיין מבולבלת וגם הופ התגלתה לה אטרקציה חדשה אני סובלת מקוצר נשימתי בזמן מאמץ.בערב הראשון כבר דובר על זה במרפאה שאני אחזור הביתה, שלא אסיים את ההכנה ואני מסתבר לא בדיוק שמחה, חושבת על החניכות שמצפות כ"כ למחנה. מחליטה עם כל הקושי שבאמת היה ענק לתת לזה צאנס קטן. מתחילה את המסלול ביום השני וכבר בהתחלה האחראי מרפאה וברק רכז המחנה מחליטים על פינוי לבית,בזמן הזה אני נמצאת באוטו של אחד הרכזים ולא יכולה שלא לדמוע מהדיבור של דני על מחנה הרא"ה, על החשיבות שבו ועל המקום שלנו כמדריכים.. דיבור כ"כ עוצמתי שחדר לכל מדריך ומדריכה.. מבחינת כולם,  מיטב מתפנה הביתה. מבחינת הקב"ה-מיטב, אין הביתה!! שלחתי לך מישהו שיסיר כל ערעור קטן, את, את ההכנה מסיימת. וכך עובר לו היום השני, השלישי וגם הרביעי עובר בצורה הכי מורכבת ומיוחדת שיכולה להיות.אני זוכה להיות ברובע מדהים, רכזים שהם אישיות לדוגמה, רכז מחנה, חברים לרובע, צוות מרפאה מדהים וכ"כ הרבה אנשים טובים שהקב"ה ברוב טובו זימן לי בשביל שאלמד *כ"כ הרבה* על עצמי, על היכולות התמודדות שלי עם משברים וקשיים..שיעורים שבטח לא אלמד בשום מקום אחר. אני מסיימת את היום הרביעי להכנה, עם קוצר נשימה קשה, ממש באפיסת כוחות. אבל מיטב? מיטב הלב שלה בוער!! מרגע שסיימתי את הצעד האחרון בהכנה ועד לסוף המפקד אני לא מפסיקה לבכות. בכי של התרגשות לא רגילה בכלל. אשכרה אני כן, כן אני סיימתי את ההכנה, אני שלא האמנתי.. שרציתי ולא רציתי. סיימתי וזכיתי לעמוד במפקד שחרוט בי, אני בטוחה שלמשך שנים רבות. לעמוד שם אחריי 4 ימים אינטנסיביים ולא פשוטים, בטיילת ארמון הנציב, מול הר הבית ולשיר את ההמנון הכ"כ אהוב, את 'אני מאמין'..לקבל בצורה הכי מרגשת שיש מברק-רכז המחנה הכי אגדי שיש את הסיכה שעליה חרוט בצורה הכי אמתית וברורה שיש "תשובתנו נחושה-נצח ירושלים" ופשוט להבין שזכית, שהקב"ה כיוון כ"כ רחוק.. שנות אור הא מיטב.. בשביל ללמד אותי המון. את השבוע שעברתי בין ההכנה למחנה רק מי שקרוב אליי יעיד שהלכתי בצורה הכי עיוורת שיש ורק *מחנה הרא"ה* דיבר אליי, עושה הכל הכל בצורה הכי מושלמת, מדוייקת וברורה בשביל שהחניכים שלי יזכו גם הם בחוויה העוצמתית הזו. הקב"ה לא מפסיק לכוון הכל וצום תשעה באב יצא רגע לפני המחנה שאכין את עצמי נפשית שוב רגע לפני. המחנה מגיע!!הוא הגיע!! לובשת את החולצה שמזכירה לי כל פעם מחדש, כמה זכיתי. זכיתי לגדול ולהתחנך בצורה הכי טובה שיש, בתנועה שהיא הרבה מעבר להגדרה תנועת נוער.. תנועה שהיא דרך חיים, השקפת עולם של ממש. אין לתאר את ההתרגשות והאורות שעדיין בוערים בי,גם כמעט חודש אחריי! המחנה עבר בצורה טובה כ"כ לא יכולתי לבקש טובה מזו. קשיים בריאותיים, עייפות, חניכים מדהימים שמלמדים אותי המון, צוות תומך, נפש צמאה לחנך ולגדל, ערבוביה שלימה שיצרה משהו גדול ומשמח-הדבר שציפיתי לו כ"כ תהליך חינוכי! זכיתי בצורה הכי מושלמת, בשטח-שם הכל חשוף, רגיש ואמיתי. לזכות בלב הטהור של החניכים שלי, לדבר איתם אידאלים, לדבר על החיים ומשמעותם ופשוט לדבר.. דיבורים שלא חשבתי שיהיו במחנה קיץ, שם בדיוק השתנתה בי התפיסה המעוותת. אבוי לי ושכחתי להודות בעצב,שאני הייתי מסוג החניכות שלא יוצאות לכמעט שום טיול.. להגיע בפעם הראשונה למחנה ועוד למחנה הרא"ה ולחוות על בשרך בצורה הכי ממשית שיש איך מתנהל מחנה קיץ תכני, הכי תכני שיכול להיות זה כבר *טוב* מוגזם. לא תיארתי לעצמי שמחנה קיץ ייבחר בנושא מדהים כ"כ. *עולים לירושלים* ויהפוך ארבעה ימים קייצים למסע משמעותי ומיוחד שיכול להוציא מאנשים כל כך הרבה.. אני יכולה לדבר שעות על המחנה, ונראה לי שכל דבר מזכיר לי את המחנה וחרפנתי כל בן אדם אפשרי ובעיקר חרפנתי בהודאה ענקית את הקב"ה על כל הטוב והחסד שעשה איתי. אני יכולה לומר בצורה הכי איתנה שיש- אין עוד תנועה כזו כמו בנ"ע, לא תקום ולא תהיה תנועה שמחנכת באופן חודר עורקים נוער שהרבה בזים לו, לאהבת עמו, תורתו וארצו. לא חושבת שיש נוער כזה כמו בדור שלנו שעם הלב הטהור שלו *בוחר* לדבוק בגודל, בקדושה ותוכן. לא חושבת שיש רכזים, רלש"ים, קבט"ים, צוותי יער, מטבח, מאבטחים, חובשים כמו בבנ"ע שהופכים משהו פשוט לגדול כ"כ. אנשי אמונה ענקיים שבלי כוונה אבל עם נשמה כ"כ גדולה,מלמדים אותנו המון.. בטוחה שאין עוד הרבה דרכים נפלאות לתהליכים חינוכיים כמו במחנה. בטוחה שאין דרך מלמדת עצמית יותר ממחנה. תודה לקב"ה על הזכות לעסוק קודש בחינוך. הלוואי וכל אותם אנשים שפוחדים להעז ולשחרר יפסיקו ברגע זה. תשחררו, תעזו ובעיקר תדרשו מעצמכם גודל.. שנזכה להיות כמו שאמר רכז ההדרכה שלי בצורה הכי בוערת שיש.. "תישארו רעבים, תישארו פזיזים" מפסיקה לכתוב בעצב רב המדריכה המאושרת כ"כ..זו שלא רצתה לצאת להכנה.. בעוז קדימה בני עקיבא! ה' לגמריי עמכם, מיטב פורטל. סניף אופקים.