איתור סניפים וכפרי בוגרים
נפגשים עם המציאות:
ישנו איזה פער תמידי, בין הרצונות, החלומות, ההבטחות שלנו לעצמנו – לבין המציאות. לעיתים, נקבל הכרעות בחיינו, ורק אחרי שהדברים ירקמו עור וגידים אל מול עיננו, נמצא את עצמנו פתאום – מהרהרים- זו אכן ההחלטה שקיבלתי, ומדוע בעצם, הלילד הזה פיללתי? פתאום, כל המחשבות הארוכות, העמוקות, שעל פניו היו אמורות להעשות לפני קבלת ההכרעה, צפות ועולות כאשר הדברים אכן מתחילים לקרות.
פתאום, אנו שמים לב, שלא שמנו לב. לפינה הזו, ולצד הזה, ולהשלכה הזו. ועד כמה זה דורש מאיתנו באמת מאמץ. או לחלופין – הקלנו ראש בהחלטה מסויימת, חשבנו שללכת על "שיטת מצליח" וה"סמוך יהיה בסדר" – הם רעיונות גאוניים.
ואז, אז אנחנו נפגשים עם המציאות.
ופרק מ"ז זהו פרק של מציאות. יום יומית, חדה, דורשת, ולעיתים כואבת.
האורות התעמעמו. הריגוש חלף, המתח התפוגג. וכעת נשארה רק המציאות.
יוסף, כבר התוודע לאחיו, יהודה כבר לקח אחריות, רוחו של יעקב אביהם שבה לחיות. הם כבר ירדו למצרים. ועכשיו מה?
עכשיו עליהם. פשוט. לחיות. שני תמונות עיקריות נגלות אל מול עיננו בפרק זה.
המפגש של אחי יוסף ושל יעקב אביהם עם מלך מצרים, ובקשתם לגור בארץ גושן. זוהי התמונה הגלויה, העל פניו, מנותקת. התבוננות רחבה יותר, תראה לנו שזוהי בעצם תמונה אחרונה, במסע רצוף החלטות שגויות, רצוף נפילות ושקרים. ועכשיו הגיע הזמן להתמודד עם אותם ההחלטות. אחי יוסף החליטו להשליכו לבור, להרוג אותו, למוכרו לישמעאלים, לספר לאביהם שהוא נטרף, להציג בפניו את כותנתו המגואלת בדם. לצרף את ריבונו של עולם לקשר השתיקה ארוך השנים. ולחיות במשך שנים, יום יום, עם אותה החלטה. על פניו, הם הסירו את המכשול. הם לא ראו אותו יותר, הוא לא חלם יותר, הוא לא איים עליהם יותר. כנראה שלא פעם, הם אפילו היו מבסוטים מעצמם על הגאוניות. הצלחנו.
הם ירדו למצרים. הם, וכל רכושם, על נשותיהם וטפם, התחילו לשלם את המחיר הכבד של אותה החלטה שגויה.שעוקרת אותם מביתם, שמרחיקה אותם מאדמתם, שגוזרת גלות על עמם למאות השנים הקרובות. איזה מחיר אדיר ובלתי נתפס, להחלטה אחת אומללה. מוכרים.
ועכשיו הגיע הזמן לשלם את החשבון. לחיות בגלות, להשתעבד. לשקוע במ"ט שערים.
התמונה השניה, היא תוצאתו של חלום. שבע שני רעב. יוסף מקבל את טבעת המלך, מקבל את המשימה להשיט את ספינת מצרים על יאור הרעב, ועכשיו, הגיע הזמן לקבל החלטות. הגיע הזמן להכריע, הגיע הזמן לתרגם את כל החלומות, הרצונות, התכנונים – להחלטות.
ויוסף מצליח. באיטיות, מחושבת, מדוקדקת ועמוקה.
תחילה הוא אוסף מהם את כל כספם. וכשזה נגמר, הוא אוסף את מקנם, וכאשר גם זה תם, הוא קונה את אדמתם, לוקח את ביתם ועצמאותם – הם עכשיו עבדים לפרעה. מהלכים, קשים, החלטיים, עם השלכות לדורי דורות. והוא מצליח.
על פניו, שתי תמונות שונות בתכלית, שלהוציא יוסף המככב בשתיהן, אין בניהן שום קשר.
ובכל זאת, הן מופיעות בפרק אחד. כאומרות,
ראו תוצאתה של החלטה כאשר היא נעשת באמוציונליות, מתוך רגשות כעס ונקם. החלטה שלא לוקחת בחשבון את כל המשתנים, לא יודעת ולא מבינה עד הסוף את ההשלכות. טומנת את ראשה בחול. החלטת ה"יהיה בסדר", "כבר נסתדר.." כשנגיע לשם, נראה כבר איך נתמודד. והתוצאות היו נוראיות וקשות משחשבו. גלות. של עם שלם.
והחלטה שניה, מדוקדקת, מעמיקה, מחשבות ארוכות ומדויקות, שלוקחות בחשבון את היום יום, שמצליחות לצייר, איך המציאות תראה בדיוק. לא בציור מדומיין וצבעוני. מרגש מטלטל וחיצוני. איסוף כל כוחות הנפש, ריכוז. בחינת הדברים תוך כדי תנועה. והתוצאה, הצלה. הצלחה.
חיים, לעם שלם.
וזה פוגש אותנו המון. אנחנו רוצים משהו. מתלהבים מזוהרו החיצוני, לימודים, מקום מגורים, חברים. מקבלים החלטות, נרשמים. ופתאום מגלים, שזה לא בדיוק מה שחשבנו.
אז אולי לא נגרום לעם ישראל לרדת לגלות. אבל גלות הנפש היא לא פחות חמורה. לעיתים, אנחנו גם לא לוקחים אחריות, מפנים אצבע מאשימה כלפי מי שהציע לנו, שהכיר לנו, שהדריך אותנו. כמה פעמים אנחנו אומרים "זה לא מה שהבטיחו לי.." לא ידעתי שזה מה שאומר".
והרבה פעמים אנחנו נשברים.
מוותרים.
והולכים.
מתרחקים, לעיתים גם מעצמנו.
כמה ניסנו באמת? כמה העמקנו? כמה בדקנו? כמה חשבנו על ההשלכות? כמה הבנו באמת, אילו כוחות נפש הדבר דורש מאיתנו? כמה בררנו איך תראה מציאות היום יום כאשר נפגש איתה?
יוסף מראה לנו, שאפשר גם אחרת. יש בעולם מבנה נפשי שכזה, שמצליח. שמבין. שמעמיק. שלוקח הכל בחשבון. שלוקח אחריות. שמנווט. שמצליח לעצב את מציאות חייו.
הוא היה יכול ליפול, להאשים את אחיו על שמכרוהו, את רבש"ע ששיתף פעולה, את אשת פוטיפר, ואת שר המשקים ששכח אותו. אבל הוא לקח אחריות. לא איבד את האמונה, את שמחת החיים, את היצירתיות ויולת ההכרעה. הוא הציל את עצמו, ואת העולם.