איתור סניפים וכפרי בוגרים
רבים פרקי התנ"ך שמהם נוכל לשאוב השראה לתכונות האידאליות למנהיג, אולם בפרק ד' בספר שמות אנו חווים מודל מנהיגות ראשוני, בו הקב"ה מנסה את משה. משה רבינו, חשוב לזכור, הינו הראשון שנדרש ממנו להוביל עם. תפקיד האבות היה להתוות את הדרך לבניהם הבאים אחריהם, אך בשום שלב הם לא היו צריכים להתמודד עם בעיות חברתיות ומשפטיות, במשא ומתן ובעניינים מדיניים וצבאיים הנוגעים לעם שלם. כדאי אפוא לבחון דווקא משום כך את דרך קבלת משה את ההנהגה של עם ישראל, דרך המגיעה עד לימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה, דרך שיש בה גם כדי לאתגר את מנהיגנו המבקשים כעת את אמונו של עם ישראל בבחירות הקרובות.
תכונותיו של משה רבינו מתגלות אלינו אט-אט מקריאת הפסוקים וחלק נוסף מתכונותיו מתבאר לנו בדברי חז"ל. ראשית, החל מבגרותו של משה ניכרת בו מידת הרגישות הסביבתית, האכפתיות והאחריות. משה הצעיר מסרב להנות ממנעמי השלטון בארמונו של פרעה ויוצא לראות את אחיו. כשהוא רואה את הנוגש המצרי מכה את האיש העברי, או את שני העבריים הניצים- הוא נזעק לתבוע את מצוקת החלש. בהמשך משה משתמש באותה תכונה מופלאה ומושיע את בנות יתרו מידי הרועים בבואן להשקות את צאן אביהן, והשיא- במעמד הסנה בו משה מסרב להשלים עם המראה הנדיר של הסנה שאיננו אוכל ומבקש לחקור היטב את התופעה.
שנית, אנו מתוודעים ליראת השמיים הטבעית והפשוטה של משה במעמד הסנה- "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל הא-לוקים", חז"ל שבחו עד מאוד מעשה זה של הסתרת הפנים של משה וראו בו יראת שמיים אמיתית כמאמר מדרש רבה: "א"ל הקב"ה (למשה), אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך; חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ' יום ומ' לילה לא לאכול ולא לשתות ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה".
התכונה השלישית שאנו לומדים ממשה, ואולי המפורסמת מכולן היא מידת הענווה. "מי אנכי כי אלך אל פרעה", לאורך עשרות פסוקים ממאן משה ללכת בשליחותו של הקב"ה, וחז"ל מפרשים זאת בין היתר משום שמשה חס על כבודו של אהרון אחיו הגדול. גם במשך מנהיגותו של משה את עם ישראל אנו מוצאים מקומות רבים בהם משה מחל על כבודו עד כדי כך שבאופן חסר תקדים התורה בעצמה מעידה עליו: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".
תכונה רביעית, שאותה דווקא הקב"ה מלמד את משה במעמד הסנה היא האמונה בעם ישראל. משה טוען כלפי עם ישראל: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי", ומיד לאחר מכן הקב"ה מביא עליו צרעת (זמנית) שאותה חז"ל מפרשים כעונש על כך שדיבר סרה בעם ישראל וחשד בכשרים. משה לומד תכונה זו ומביאה לשיא בחטא העגל ובחטא המרגלים שם הוא עומד כתריס בין הפורענות לבין עם ישראל, בזכות אמונתו הגדולה בהם.
וכאן, כדאי להתעכב מעט על התכונה החמישית הנדרשת מהמנהיג, אותה תכונה שמשה לומד בפרקנו, בזמן שהוא בדרך חזרה למצרים לקיים את שליחותו של הקב"ה- "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ: וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי: וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת". רבים שאלו על פשרם של פסוקים אלו המופיעים תוך כדי סיפור השליחות ומה עניינם לכאן. חז"ל, על פי רוב מפרשים את סיבת הסכנה של משה בכך שלא התעסק במילתו של בנו אליעזר, ועל רשלנות זו נתחייב מיתה (כלשונו של רש"י).
אם נמשיך ונלך על פי מודל המנהיגות שטווה הקב"ה למשה, נזכה אולי להבין יותר; משה רבינו כעת מצוייד באותות שנתן לו הקב"ה, והוא נמצא בדרכו אל מצרים לפגוש שוב את אהרון אחיו, את העם הנאנק תחת השעבוד, ואת פרעה מלך מצרים. משה מגיע לכאורה מעמדה של "צופה ניטרלי". הנער שגדל בארמון, ללא ייסורים או טרדות, ללא עינויים וחרדות שהיו נחלת אחיו, ללא שיוך אתני מסוים- ודווקא הוא זה שנדרש ברגע זה לעמוד מול פרעה ולהוציא את עם ישראל מעבדות לחירות. סיפור זה מקשר אותי בדמיון ישר לאסתר המלכה. "נערה ניטרלית" שאיש אינו מכיר את דתה ואת מוצאה, נערה שממילא אינה נכללת בגזירתו של המן, ודווקא היא- נדרשת כעת לשליחות היסטורית שמטרתה הצלת היהודים ברחבי האימפריה הפרסית!
מהמקום הזה, משה ואסתר עדיין חסרים במנהיגותם. הם אינם יכולים לדבר מול המלך (משה מול פרעה, אסתר מול אחשוורוש) כשהם עדיין נעדרי זהות פנימית והזדהות מוחלטת עם עמם, שכן לעמידה כזו לא תהיה שום משמעות- לא כלפי המלך, שלא יראה בהם את נציגי העם, ולא כלפי העם, שלא יחוש שמנהיגיו מדברים בשמו. משניהם נדרש, ממש רגעים ספורים לפני השליחות לבצע מעשה המעיד- אנחנו שייכים להקב"ה, אנחנו שייכים לעם הנצח.
כשציפורה מבינה רמז זה, היא ממהרת לכרות את ערלת בנה, השריד האחרון ל"חוסר הקשר" של משה לעם ישראל, לאותם שנים אבודות בהם בילה משה מחוץ לעם ישראל. גם אסתר מבינה את מהלך הדברים ומחליטה להפסיק את מדיניות העמימות הסובבת את מוצאה מיום הגיעה לארמונו של אחשוורוש, להיוודע אל המלך ובכך לסכל את מזימתו של המן ובנוסף, לצום יחד עם נערותיה בצום המשותף ליהודים בשושן הבירה.
אם כן, התכונה החמישית שאותה נלמד מפרק ד' בספר שמות וממגילת אסתר היא הזהות וההזדהות של המנהיג עם דתו, עם עמו, עם תורתו. הצבת מודל של מנהיגות אמיתית לא יכול להחסיר אלמנט כה חשוב.