איתור סניפים וכפרי בוגרים
אם בבית ספר קשה להשתלב ושם יש לך מבוגרים ומורים מיוחדים, אז איך תצליח בתור כבד שמיעה להשתלב בתנועת נוער?
בכיתה ד' כולנו שמחים ונרגשים לקראת הפעם הראשונה בבני עקיבא. למפקד, לפעולה, לשבת..
גם אני התרגשתי אך לא ידעתי כמה יהיה לי לא פשוט. לרגע שכחתי שיש בעיות, לרגע שכחתי את מה שאוזניי מסתירות, את היותי כבדת שמיעה.
פתאום נחתי לסביבה בה יש רק נוער. מדריכים שהם בעצמם סוג של ילדים , ועוד חניכים שכולם בגילי. המון פעמים בתנועת הנוער הרגשתי כאילו זרקו אותי למים בלי מצופים, בלי ידע איך להסביר שאני כבדת שמיעה , ושאני צריכה קצת עזרה ממכם השומעים בשביל להשתלב כמו כולם.
עד שבעצת המדריכים עזבתי.
כשנכנסתי להדרכה גילתי שבמחוז שלי יש עוד כבדי שמיעה. ישר חשבתי לעצמי שצריך להפגש. ליצור איזה קבוצה שתתמוך, שתעזור. רק בשביל שנוכל להגיד שכן! אנחנו יכולים להשתלב. והנה אנחנו בכוחות עצמינו מנגישים ואומרים "הי אני כבד שמיעה, אני רק צריך טיפה עזרה."
אז קבענו כולנו להפגש, כבדי השמיעה של מחוז יהודה. לא ידעתי איך יהיה. מפחיד, לא זורם, ואולי זו רק אני שלא הצליחה להשתלב בתור חניכה בבני עקיבא. אבל פתאום, יצא לי לגלות עולם ומלואו. כשיש קבוצה של אנשים בדיוק כמוך , אתה מרגיש שאפשר להוריד את החומה שבנית , כי אותם האנשים שיושבים מסביבך יבינו הכי טוב שרק אפשר. באותו המפגש גיליתי שכולם מרגישים את מה שאני מרגישה. אף אחד לא מבין, ואף אחד לא יודע, ובצדק, איך ידעו? אנחנו לא מספרים למדריכים או לחניכים, אנחנו לא מסבירים באמת מה אנחנו צריכים בשביל להשתלב.. אבל הדבר שהכי קל לנו לעשות הוא לברוח, להגיד שהייתי ולא הלך כי לא שמעתי. והכי קל כמובן להאשים את השומעים שלא מבינים. כשאחד החניכים במפגש אמר: "אני כבר מזמן לא בא לפעולה, כי נו.. אני לא שומע ואני מפחד על המכשירים שלי שיהרסו ע"י מים, ואף אחד פשוט לא מבין אותי אז בשביל מה כל זה?!?" נצבט לי הלב, כי בסוף אנחנו כל כך מצטערים על זה , אנחנו מפספסים כי יש לנו מגבלה, אבל לוותר על להשתלב בגלל המגבלה? אז הבנו שבשביל זה הקבוצה נוצרה, שנוכל להנגיש , ולהסביר שיש גם שונים, ואנחנו לא "חייזריים" עם מכשירי שמיעה. אנחנו בסך הכול בני אדם בדיוק כמוכם! רק צריכים קצת עזרה בשביל שנוכל להשתלב ולהיות כמו כולם.
כי אף אחד פה לא אשם בסופו של דבר. ואנחנו בדיוק כמוכם רוצים להיות, לעשות, לצחוק , ובעיקר ליהנות.. אז מה אם אנחנו שונים. בסוף המפגש כולנו הבנו שהשונה הוא המיוחד.
שחר פריינטה - סיירת תקשורת
