מעבר לתפריט (מקש קיצור 1) מעבר לתפריט תחתון (מקש קיצור 2) מעבר לאזור חיפוש (מקש קיצור 0) מעבר לתוכן העמוד (מקש קיצור 3)

שלום קרניאל

שלום קרניאל

שלום קרניאל בן הינדה ושמעון טרללר נולד ביום ו’ באב תרע”ב (20 ביולי 1912) בעיר קרקוב, פולין, בבית חסידי-ציוני. הצטרף לתנועת ‘השומר הדתי’, היה פעיל בקן התנועה בעירו ובמחוזות הסמוכים, הדריך וחינך וריכז סביבו צעירים רבים. קרניאל ראה את תפקידו בהפצת רעיון הקיבוץ הדתי ותמיד הדגיש את הקשר שבין מוסר היהדות ורעיון הקבוצה. בחייו הפרטיים היה אדיב ושקט, אך בוויכוח על עקרונות התנועה וטוהר דרכה לא ידע פשרות ולא נרתע מפני מכשולים. הוא היה ממעצבי דרכה החינוכית של התנועה ומן הראשונים שהכירו בצורך לכוון את הנוער מגיל צעיר להגשמה. היה הרוח החיה בכינוסי ‘השומר הדתי’ בפולין, ובשנים תרצ”ז-תרצ”ח עבד במסירות בהנהגת ‘השומר הדתי’ בוורשה. בין היתר טיפל בענייני חינוך והכשרה, היה מעורכי ‘אהלנו’, ביטאון ‘השומר הדתי’ בפולין והשתתף בשאר ההוצאות הספרותיות של התנועה. היה חבר המוסדות העליונים של תנועת ‘תורה ועבודה’ בפולין.

בניסן תרצ”ט עלה קרניאל ארצה והצטרף ל’קבוצת אברהם’ של ‘הפועל המזרחי’ בכפר פינס. היה ממחייבי עלייתה של הקבוצה לכפר עציון, והיה שם לחבר המזכירות ומעמודי התווך של הקבוצה. שקד על פיתוח המשק ומפעליו. קרניאל לא בחל בעבודה גופנית ועבד בייעור ובשאר עבודות המשק.

בעת נטיעת עצים בקיבוץ לרגל שנה להיווסדו נשא שלום קרניאל את נאומו ‘על הנטיעה’ ואמר: “העצים האלה שאנו נוטעים היום לסמל יהיו לנו, סמל לדרכנו כחלוצי האומה, אות-ברית עם אדמת המולדת – ‘כי האדם עץ השדה’. השורשים העמוקים של העצים יזכירו לנו את חובתנו להיות דבוקים בעולם המעשה; בבניין, בנטיעה ובעבודה. הענפים הגבוהים שיתרוממו אל-על יעוררו אותנו כלפי מעלה, לדעת את קוננו ולשאוף תמיד לשלמות מוסרית ולקדושת-חיים. זאת הדרך של אבותינו הקדמונים וזו דרכנו כחלוצי תורה-ועבודה”.

בשנת תש”א נבחר קרניאל לחבר הנהלה הארצית של בני עקיבא ושימש בתפקיד מרכז מחלקת ההכשרה וההדרכה במשך תקופה ארוכה. הוא ערך את ‘זרעים’, ביטאון בני עקיבא, הוציא לאור את הקובץ ‘ימי תשובה’ וכן השתתף בשאר ביטאוני התנועה. היה איש האמונה השלמה וחסיד בכל הווייתו: התפלל בהתלהבות, היה ישר וגלוי לב ודרש הרבה מעצמו ומאחרים, והיה מוכן להקריב את נוחותו וענייניו האישיים לשם הגשמת שאיפות התנועה.

קרניאל התרכז בעיקר בענייני החינוך להגשמה. באחד ממאמריו האחרונים, ‘על עתיד ילדינו’, דרש לחנך את ילדי הקבוצה לראות ברעיון השלום – חזון, ובמלחמה – אמצעי הכרחי אחרון. קרניאל ייחד תשומת לב מיוחדת לחינוך הדור השני בקבוצה לחיי ויתור והתחשבות בזולת ולמלחמה ביצר שלא תיפסק לעולם, וכאן מצא הרמוניה עם החינוך הדתי בכללו, כי לדעתו גם הדת מטרתה להכשיר את האדם למלחמה ביצרו. במאמרו ‘לקראת המדינה’ הביע את תקוותו כי היהדות הדתית, ובייחוד הקבוצה הדתית, ישמשו גורם משפיע ומכוון במדינה, ולשם כך דרש חזית דתית מאוחדת. הוא היה מודאג מריבוי הסיעות בתנועת ‘הפועל המזרחי’ ושאף לליכוד התנועה.

עם החלטת עצרת האו”ם ב-29 בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות לא הייתה שמחתו של קרניאל שלמה, כי ירושלים ושאר ערי האבות וגם גוש עציון הוצאו משטחה של מדינת ישראל, אולם הוא כתב: “הפעם שוררת ההכרה כי דמנו לא נשפך לשוא. דם ברית הוא בחבלי הלידה של שחרור המולדת. הננו תקווה שברית זו תהיה לברית-עולם…”.

ביום כ”ח בכסלו תש”ח (11 בדצמבר 1947) נסע קרניאל בשיירה (‘שיירת העשרה’) מירושלים לכפר עציון לאחר שנעדר מביתו למשך שבועיים בגלל שיבושי הדרכים. השיירה הותקפה, וקרניאל הספיק לתפוס רובה של נוטר שנפל, להדוף את המתקיפים ולהחזיק מעמד כאחרון בשיירה שעה ארוכה עד שאזלה התחמושת, ואז קרבו אליו הערבים והמיתוהו. הניח אישה וילד בן שמונה חודשים.

מדברי ההספד שנשאו עליו אנשי ההסתדרות הציונית, חברי המחלקה לענייני הנוער והחלוץ, נאמר על קרניאל: “היה איש יקר שעל מותו התאבלה הציונות הדתית בארץ ובגולה אבל יחיד”.

ביום כ”ה בחשוון תש”י (17 בנובמבר 1949) הועבר שלום קרניאל למנוחת עולמים עם שאר חללי הגוש בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.