איתור סניפים וכפרי בוגרים
הרב משה צבי נריה נולד ב-כ"א בשבט תרע"ג (1913) לר' פתחיה ורחל מנקין. כבר מינקותו ספג את ריח התורה, שכן אביו היה רב העיירה קורצ'ה ברוסיה הלבנה והיה אישיות גדולה ומוערצת גם על בנו. הרב פתחיה היה יושב עם בנו ולומד לאחר שסיים את מחויבויותיו, והיה משנן לו שצריך ללמוד תורה לפחות עד גיל 20 – אם לא יותר.
לאחר שלמד ב'חדר' עד גיל מצוות נסע משה צבי הצעיר ללמוד בישיבת מינסק המפוארת. כישרונו בלימוד הורגש עד מהרה והוא נחשב אחד התלמידים המצוינים, אך הוא לא הסתפק בלימוד התורה בגלות: נפשו כמהה לארץ הקודש. והנה בשנת תר"ץ (1930) נודע לו שיוכל לעלות ארצה באמצעות אשרת נסיעה מיוחדת לתלמידי ישיבות. מיד כתב מכתב אל הרב קוק והוסיף לו כמה דברי תורה מפרי עטו. דבריו הרשימו את מאוד את הרב קוק, וכעבור תקופה קצרה קיבל ממנו הרב נריה אשרת עליה וכרטיס נסיעה. כאשר הגיע ארצה, בכ' בתמוז תר"ץ, שם פעמיו היישר לביתו של הרב קוק, והרב קלט אותו באהדה והכניסו לחוג ישיבת 'מרכז הרב'.
שנותיו של הרב נריה בישיבה היו שנים משמעותיות בעיצוב דרכו בחיים, ושנים אחר כך הוא סיפר: "בארץ ישראל, בישיבת הרב למדתי להעמיד במרכז חיי את היהדות הציבורית, הלאומית. למדתי שכל אדם מחויב לחשוב על עם ישראל, לדאוג לעם ישראל, לראות את עצמו ערב לעם ישראל".
תחושות אלו הניעו את משה צבי נריה, שכונה "נריה" בפי חבריו, להצטרף אל סניף בני עקיבא בירושלים, ומאז לא פסק הקשר עם התנועה עד יומו האחרון, החל בכתיבת ההמנון ועד ריכוז סניפים, ארגון פעילויות וקשר שוטף עם החניכים.
אורי אליצור ז"ל כתב עליו: "לרבי עקיבא היו, לפי האגדה, 24,000 תלמידים. תמיד חשבתי שזו מין הפלגה של אגדות, שהרי אין אדם יכול בשנות חייו בעולם הזה להעמיד באמת רבבות תלמידים, פשוטו כמשמעו. והנה, איתנו בימינו, ישנו איש שיש לו ממש כפשוטו – רבבות תלמידים חיים וקיימים ונוהגים כבוד זה בזה".
באחד מסמינריוני המדריכים בשנת תרצ"ט החליט הרב נריה שאין אפשרות למנוע את הסחף של הנוער בדתי אל עבר החילוניות ללא מוסד חינוכי 'משלנו', וכך מוסד הרעיון והוקמה מתוך קשיים ישיבת בני עקיבא 'כפר הרא"ה', שהתחילה מישיבה קטנה עם 13 תלמידים והלכה ושגשגה והייתה לאם הישיבות.
מישיבה זאת ומהישיבות והאולפנות שנוסדו בעקבותיה צמחו ועלו רבבות תלמידים ותלמידות, חניכים וחניכות, שהגשימו וממשיכים להגשים את חזונו של הרב נריה זצ"ל ושל רבו הרב קוק זצ"ל.
רבות סופר על הרב נריה – המחנך, ראש הישיבה, הדמות – האדם שדאג לכל תלמידיו לפרטים הקטנים ביותר, הכניס רוח חיות ושמחה לכל דבר שעשה ויצק תוכן של אמונה וביטחון אמיתיים.
דבריו האחרונים שאמר על ערש דווי, כשהמחלה האיומה כבר כמעט הכריעה אותו, יכולים אולי לשמש סיכום וגם מעין צוואה לדמותו הייחודית והמיוחדת:
"תנו לי קצת עירוי דם לנפשי לחזק אותה ולחזק את תלמידי.
אני מבקש!
קדושה – אני מבקש.
קודש הקודשים – אני מבקש.
תנו לי קדושת ארץ ישראל.
תנו לי קדושת אהבת ישראל.
לא סתם דיבורים תנו לי הרגשת קדושת ארץ ישראל!"
ואז קרא הרב כמה פעמים בקול גדול:
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
וסיים במילים:
"נוציא את כולנו ונתקדש כולנו", ונדם ב-י"ט בכסלו תשנ"ו (1996).