הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ”ל

.

נולד בירושלים שבין החומות. הוא היה דור שביעי בירושלים העתיקה. עד שנת תרפ”ט, נשארה משפחתו לגור בעיר-העתיקה, למרות התנכלויות השכנים הערבים. לבסוף עקרה המשפחה לשכונת הבוכרים
.
בגיל צעיר מאוד נכנס רבנו לישיבת “תפארת צבי”, שם התקרב לר’ ראובן טרופ. בהמשך דרכו למד בישיבת חברון. ראש הישיבה, הרב משה מרדכי אפשטיין, קירב את רבנו במיוחד. הוא תפס מקום מרכזי בישיבה ושמו יצא כלמדן גדול. הוא למד בחברותא עם הרב משה חברוני, לימים ראש ישיבת חברון. הרב שפירא התחבב מאוד על הרב איסר זלמן מלצר, אשר ציטט בספרו “אבן-האזל” דברי תורה משמו. כמו-כן היה קשור לרבי מצ’ובין, לרב יצחק זאב סולובייצ’יק (הגרי”ז) ולחזון אי”ש, אתו התכתב במשך תקופה ארוכה.
.
הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ”ל, אשר כיהן באותה עת כרב הראשי לישראל, גיבש סביבו קבוצה של תלמידי חכמים גדולים. קבוצה זו נהגה להתכנס מדי יום שישי בבית הרב הראשי, ללמוד, לדון ולהתפלפל בדברי תורה. אחד היוזמים התכנסות זו היה רבנו. הרב הרצוג העריך אותו מאוד והעניק לו כושר לדיינות בבית-הדין הרבני הגדול בירושלים. גם הרב משה פיינשטיין עמד על ערכו. בספרו “אגרות משה” (אבן-העזר כ”ד) הוא מתפלפל באריכות בדברי הרב שפירא ומכנה אותו “הרב הגאון המפורסם… רב גוברייהו דחכמי ירושלים הראויין להורות בכל התורה כולה.”
.
במשך שנים רבות שימש כר”מ וכמנהל ישיבת “מרכז הרב”. ביוזמת הרב צבי יהודה, החל רבנו ללמד תורה בישיבת “מרכז הרב”, שם התקרב מאוד לראש הישיבה אז- הרב חרל”פ. בשנת תש”ד, אחרי פטירתו של הרב חרל”פ (בשנת תשי”ב) התמנה רבנו לר”מ המרכזי בישיבה.
.
הרב שפירא לא נענה לבקשת החזון אי”ש להעתיק את מקום מגוריו לבני-ברק, והמשיך ללמד בישיבת “מרכז הרב”. באותה תקופה החלה הישיבה לפרוח, עם הצטרפותם של תלמידים מ”היישוב החדש” – צעירים הקשורים ל”מזרחי” ולתנועת “בני עקיבא”. רבנו שהה כל היום כולו בישיבה, כשהוא מקדיש שעות מרובות לטיפול בכל תלמיד ותלמיד ומתפרנס בדוחק רב. במשך כשישים שנה, העמיד רבנו דורות של אלפי תלמידים, שהיו קשורים אליו מאוד גם אחרי עזבם את הישיבה. רבים מהם – בתוכם רבנים גדולים, דיינים, מחנכים ואנשי ציבור – נהגו להתייעץ עמו בעניינים כלליים ופרטיים.
עד סוף ימיו מילאה הישיבה את כל מעייניו. הייתה לו קרבה מופלאה גם עם הצעירים ביותר מבין התלמידים. בחיוניותו המיוחדת בלימוד ובתפילה, הדביק את כולם באהבת תורה ובאהבת ישראל וארץ-ישראל.
.
בשנת תשט”ז, בנוסף על עבודתו בישיבה, החל לשמש דיין בבית-הדין האזורי, לאחר מכן נעשה אב בית הדין, ולימים התמנה לחבר בית-הדין הגדול בירושלים. בתפקידיו אלה כתב פסקי דין רבים המהווים אבני יסוד בפסיקה. הוא זכה להתיר עגונות ולהכריע בבעיות הלכתיות ואישיות מסובכות ביותר, תוך רגישות אנושית מיוחדת לכל בעיה.
.
בשנת תשמ”ב, לאחר פטירתו של ראש ישיבת “מרכז הרב”, הרב צבי יהודה קוק זצ”ל, התמנה רבנו לראש הישיבה. עד לפטירתו, במשך עשרים וחמש שנה, הנהיג את הישיבה במסירות רבה. רוב העומדים בראש מוסדות החינוך של הציבור הדתי-לאומי: הישיבות הגבוהות, תלמודי-התורה, ישיבות ההסדר, המכינות, הישיבות התיכוניות, האולפנות והמדרשות – הם יוצאי ישיבת “מרכז הרב” ותלמידיו של הרב שפירא.
.
בהיותו קשור לגוונים שונים בציבור, השכיל רבנו לגשר על פני מחלוקות ולפתור בעיות סבוכות בחכמה ובדרכי נועם.
.
בשנת תשמ”ג, אחרי לחצים מרובים עליו, על רעייתו ועל בני משפחתו, התמנה רבנו, יחד עם הרב מרדכי אליהו יבדל”א, לכהונת הרב הראשי לישראל (הראשון שהיה יליד ירושלים). גם הרב שפירא גם הרב אליהו הביעו התנגדות נמרצת למסירת שטחים מארץ-ישראל לגויים, והורו להתנגד לכל חוק או פקודה הנוגדים את דיני התורה. בתקופת מלחמת המפרץ, פסקו שאין לעזוב את הארץ, ועודדו, על-ידי ביקורים אישיים, את כל התושבים בישראל, שהייתה נתונה אז תחת האיום העירקי. שני הרבנים קשרו קשרים הדוקים עם ראשי המדינה והצבא. הם פעלו במשותף לקשור קשרים עם יהודי התפוצות, ע”י פגישות עם רבנים ואנשי ציבור באמריקה, באירופה וברוסיה, ביניהם הרב סולובייצ’יק, הרבי מלובביץ’ והרב משה פיינשטיין. מלבדם נפגשו עם נשיא אמריקה בוש (האב) ועם שגרירים זרים, על מנת לקדם את הקשר של ישראל עם יהודי הגולה ולהשפיע על עניינים דתיים, חינוכיים ומדיניים.
.
בכל תקופת כהונתה של הרבנות, הוקדשה תשומת לב מיוחדת ליהדות רוסיה. היא דאגה לשחרורם של אסירי ציון, ועם פתיחת השערים, עזרה בקליטתם של מאות אלפי העולים, הן בעזרה רוחנית והן בפתרון בעיות הלכתיות סבוכות – משפחתיות ואחרות – שעלייה מבורכת זו הביאה עמה.
.
בעשרות שנות פעילותו הציבורית של רבנו, לא מש מאהלה של תורה. יום יום, לאורך השנים, היה מקדיש שעות מרובות לישיבה – ללמוד וללמד, לכתוב ספרים ומאמרים, ולטפל טיפול אישי בסבר פנים יפות בכל אחד ואחד מן הפונים אליו. לא עבר עליו כמעט יום בלי שיעור, שיחה, או לימוד עם כיתות שלימות של ישיבות, אולפנות, תלמידי תיכון ואנשים פרטיים מכל הגילאים ומכל חלקי הציבור, אשר עלו אליו לרגל. הכל נעשה על ידו במרץ, בהתלהבות ובשמחה כשל אדם צעיר, מתוך מבט של תורה ומסורת ישראל לדורותיה.
.

נפטר ב-טו’ תשרי התשס”ח
.

(כתב: הרב הגאון חיים שטיינר, מתוך אתר ‘ישיבה’)