איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים לשבתעם ישראל מכיל בני אדם רבים, שונים ונפרדים. לכאורה אנחנו כמו כל שאר העמים, כל אחד בפני עצמו דואג למשפחה שלו, לפרנסה שלו ולשגרה הפרטית שלו.
אבל זה רק מה שנראה על פני השטח, כי עמוק בפנים אנחנו ממש כמו עץ. הענפים צומחים לכיוונים שונים, אבל כולם יוצאים מאותו הגזע.
יש בינינו, בין כל היהודים, חיבור שאי אפשר לתאר במילים ולהבין בהיגיון, משהו שמביא אותנו בכל פעם לחזור אל אותו הלב ולהרגיש את זה בצורה חיה ופועמת. ממש לב אחד.
ציוד: פתקים עם שמות החניכים, ציור גדול וצבוע של עץ (מצורף ציור בנספח 2, מומלץ לצבוע אותו)
בשלב זה נרצה שהחניכים יבינו את המושג ‘שייכות’ בצורה חווייתית.
הנחו את החניכים להתחלק לקבוצות בהתאם לכתוב בפתקים שלהם, בלי להגיד להם מהן הקבוצות.
אם השבט קטן, פזרו את הפתקים על הרצפה ובקשו מהחניכים לשייך אותם יחד לקבוצות שונות.
בקשו מכל קבוצה להסביר מה המכנה המשותף שלה.
הסבירו לחניכים: להיות שייכים לדבר פירושו להרגיש שותפים, להרגיש שיש לנו עם מי לדבר ועם מי להיות, לעבור חוויות משותפות ביחד.
חלקו לחניכים פתקים ובהם כתובים השמות שלהם – כל אחד יקבל את השם שלו.
הניחו על הרצפה את ציור העץ (נספח 2) וערכו סבב שבו כל חניך בתורו יספר מה הוא אוהב במשפחה שלו, ולאחר מכן יניח את הפתק על אחד מענפי העץ.
הביטו עם החניכים על העץ עם השמות ושאלו אותם:
– מה מיוחד בעץ הזה?
– מה זה אומר שכולנו נמצאים על אותו העץ?
קראו עם החניכים את סיפור ציור העץ (נספח 3).
סכמו: כל אחד מאיתנו שייך לעם ישראל מרגע שהגיע לעולם.
עם ישראל הוא כמו משפחה אחת גדולה, וכל אחד ואחת מהעם שלנו הוא כמו אח ואחות שלנו.
כמו שאבא שלנו תמיד יהיה אבא שלנו ואימא שלנו תמיד תהיה אימא שלנו, כך גם כל אחד מאיתנו תמיד יהיה חלק מעם ישראל.
אנחנו כולנו כמו עץ אחד גדול, ולעץ יש גזע אחד שממנו יוצאים ענפים שונים. כל אחד מאיתנו הוא ענף בפני עצמו, אבל תמיד יישאר מחובר לעץ.
כל עוד כל אחד מהענפים מחובר לעץ, ככה כולנו יכולים להמשיך לחיות ולפרוח.
הגזע שלנו הוא שכל הזמן משקה אותנו ונותן לנו כוח.
נספח 1 – פתקים של קבוצות שייכות:
משפחה –
אח
אחות
אימא
אבא
סבא
סבתא
בני עקיבא –
רכז
קומונרית
מדריך
חניך
מזכ”ל
צוות נחשון
בית ספר –
מנהל
מזכירה
מורה
תלמיד
שומר
סגן מנהל
גוף האדם –
יד
רגל
ראש
עיניים
שיניים
אף
עם ישראל –
תומר
עמית
איתי
דניאל
שלומית
עידו
נספח 2 – סיפור ציור העץ:
בני.
תראה.
תראה את הציור הזה.
סבא שלך. אבא שלי. צייר את זה.
לפני שהוא ברח מהעיירה שלו ז’לכוב שבפולניה –
ליער. לחיות. להילחם. לנקום. ולשרוד. עד יעבור זעם.
עם הציור הזה. הוא עבר את המלחמה. את היער. ואת הנקמה.
הוא היה בגיל שלך. בן 12.
דומה לך. גאה. עקשן. ביישן.
תראה, בן,
תראה את הציור הזה.
את העץ.
עץ זקן.
אבל זקוף. גדול. גאה. בעל שורשים עמוקים.
תראה.
תראה את הגזע. חזק. את הענפים. את העלים הרעננים והירוקים.
אתה יודע למה הם עוד ירוקים? כי השורשים שלו עמוקים.
העץ הזה בן מאות שנים. מאז שמשפחתנו הגיעה לעיירה.
ראש משפחתנו נטע אותו. והיכה שורשים.
שום רוח סערה ומלחמה לא הכניעו אותו.
כי שורשיו עמוקים.
הוא ידע את זה. סבא שלך. לכן הוא צייר את העץ. לפני שנכנס ליער.
זה היה הסמל שלו. הדוגמה שלו.
“כי האדם עץ השדה”.
הוא לא פחד מהגרמנים, סבא שלך.
הוא נלחם.
הוא ניצח.
בזכות האמונה ושורשיו העמוקים בנצח ישראל.
קח בני את הציור.
החזק אותו ללוח ליבך.
הכה שורשים ואז תגדל ותפרח. בעוז. באמונה. בתקווה ובאומץ.
וכשתגדל ויהיה לך ילד הוא ישאל:
“אבא ! מה יהיה כשאגדל?”
ואז, בני,
תראה לו.
תראה לו את הציור שסבא שלך צייר.
ותאמר לו:
“בני! אל תדאג…”
נספח 3 – עץ
