מעבר לתפריט (מקש קיצור 1) מעבר לתפריט תחתון (מקש קיצור 2) מעבר לאזור חיפוש (מקש קיצור 0) מעבר לתוכן העמוד (מקש קיצור 3)

תקציר הפעולה

בחודש יובל נברר יחד את המקום של ‘השונה’ בחברה ואת המקום שלנו ביצירת חברה מקבלת.

מטרות הפעולה

  1. החברים יחוו את תחושת השוני.
  2. החברים יבררו את מקומם של בעלי הצרכים המיוחדים בחברה.
  3. החברים ישתפו בהצעות לשיפור עצמי וחברתי כלפי האוכלוסייה בעלת הצרכים המיוחדים.

 מקורות להרחבה:

 

79 אנשים עם מוגבלויות בישראל – עובדות ומספרים מתוך אתר ‘גלובס’ – נדל”ן ותשתיות.

‘שילוב בעלי מוגבלויות בקהילה? כ-50% מהישראלים מתנגדים’ (נספח 1).

 

ציוד נדרש:

 

קטע אחד משובש, קטעים תקינים כמספר חברי השבט (נספח 2), קיסמים, טוקבקים מודפסים (נספח 5), מקרן ומחשב נייד להקרנת הסרטון ‘דיבורים’.

 

גוף הפעולה:

 

א. להרגיש שונים

בקשו מאחד החברים לקרוא קטע קריאה (נספח 2). תנו לו את הקטע המשובש ולשאר החברים חלקו את הקטע התקין. בקשו ממנו לקרוא בקול לכולם. החבר יתקשה להקריא את הקטע (אולי אפילו חבריו יעירו לו או יצחקו עליו), וחשוב לעודד אותו להמשיך לקרוא עד הסוף.

שאלו את החבר שקרא:

← איך הרגשת במהלך ההקראה?

← האם רצית לקרוא עד הסוף?

שאלו את שאר חברי השבט:

← מה חשבתם על החבר שקרא?

← מי חשב שהוא עושה זאת ‘בכוונה’?

 

גלו לכולם שהחבר שקרא קיבל קטע שונה מהם, שהאותיות בו משובשות והרווחים בין המילים אחרים. החבר שקרא באמת קרא היטב – הוא קרא את מה שקיבל. הבעיה היא שכל השאר קיבלו קטע אחר, ולכן הסקנו אוטומטית שהוא טועה.

 

מתודה אפשרית: חלקו קיסמים לכל החברים והנחו אותם להחזיקם בין השיניים. כל אחד בתורו יצטרך לספר מה שמו, היכן הוא גר ומה התחביב שלו כאשר הקיסם מוחזק בין שיניו. לחלופין, אפשר לעשות זאת בהוצאת לשון.

שאלו את החברים:

← איך היה?

← האם הרגשתם שהצלחתם לבטא את מה שאתם רוצים?

← האם הרגשתם שכל שאר הנוכחים בחדר הצליחו להבין אתכם בלי להתאמץ?

 

קראו את הקטע ‘ברוכים הבאים להולנד’ (נספח 3). נסו לחבר את החברים לתחושה גם בפן האישי – ספרו להם שכבר הרבה שבועות שהם מתכוננים למבחן מסוים, לדוגמה למבחן במתמטיקה, וכדי שיוכלו ללמוד אינם נפגשים עם חברים ומוותרים עוד ויתורים פה ושם. אך ברגע שהם מקבלים את טופס המבחן הם מגלים שזהו מבחן בפיזיקה, תחום שהם אינם לומדים.

את אותה חוויה אנחנו רואים גם בקטע ‘ברוכים הבאים להולנד’ וגם במשחק עם קטע הקריאה של הפוגים – בשניהם אנחנו מצפים למשהו, בטוחים שאנחנו יודעים מה נכון ומה לא ואיך העולם אמור להתנהל.

חלק מהחניכים בעלי הצרכים המיוחדים חווים את העולם אחרת מבחינת החוויות, הרגשות, דרך ההתבטאות; ככה הם רואים את העולם בעיניים שלהם.

 

ב. הגישה לבעלי מוגבלויות

הקדימו ואמרו לחברים שכל תחושה שלהם היא לגיטימית ושמה שנאמר בחדר – נשאר בחדר. כך תאפשרו להם לבטא את המחשבות והרגשות האמתיים שלהם.

 

דיון מונחה:

הקריאו את הכתבה ‘לונה פארק’ (נספח 4).

בקשו מהחברים להביע את עמדתם, ותוך כדי הניחו את התגובות (נספח 5) באמצע החדר. אלו תגובות מטוקבקים – תגובות אמתיות לכתבה זו שכתבו אנשים אמתיים. נסו באמצעות הטוקבקים לתת מקום גם לתגובות המורכבות יותר: “זה באמת לא נעים לראות נער שמרייר”, “לא תמיד כיף לשבת במסעדה כשמסביב יש חבורת נערים עם פיגור המדברת בקולניות”.
← אלונה שילמה ממיטב כספה על הבילוי בלונה פארק, האם לא הגיעה לה החוויה שרצתה?

← הלונה פארק החדש שייבנה יהיה מותאם מבחינת המתקנים. למה להתאמץ לשלב את בעלי הצרכים המיוחדים בלונה פארק רגיל?

← אם אתם הייתם עוברים את החוויה הזאת, מה הייתם חשים?

 

ג. מקומה של החברה ואנחנו בתוכה

82 אם הפעולה נערכת באמצע השבוע, הקרינו את הסרטון ‘דיבורים’ – בברקוד המצורף או חפשו ביוטיוב ‘נגישות’.
אם הפעולה בשבת, אפשר להציג את סיפור הסרטון בעל פה.

 

שאלו את החברים:

← מה היה בסרט?

← מי היה השונה?

עברו לסבב של כל החברים.

כל חבר וחברה ישתפו:

← האם הם מרגישים שהדעה שלהם בנוגע לבעלי מוגבלויות השתנתה בשנים האחרונות? אם כן, בעקבות מה?

← האם הם מרגישים שהחברה צריכה להשתנות כדי לקבל עוד יותר בעלי מוגבלויות?

← איך הם יכולים לקבל עוד יותר בעלי מוגבלויות?

אם יש בסניף שבט יובל, שאלו את החברים:

← האם המפגש עם החניכים בשבט יובל שינה לכם דעות קדומות על אוכלוסיית בעלי הצרכים המיוחדים?

 

סיכום

קראו את הקטע של חילי טרופר, ‘מי פה המוגבל?’ (נספח 6).

אפשר להקריא את כל הקטע או רק את חלקו השני. קטע זה מסכם את המסר ומשאיר את החברים עם שאלה מהדהדת להמשך היום – “מי פה המוגבל?”

 

נספחים

 

נספח 1

 

שילוב בעלי מוגבלויות בקהילה? כ-50% מהישראלים מתנגדים / מיכל מרגלית (מתוך אתר ‘גלובס’ – נדל”ן ותשתיות)

‎‎למרות העלייה במידת הסובלנות והמודעות כלפי אנשים הסובלים ממוגבלויות כאלה ואחרות, עדיין מחצית מהציבור הישראלי יתנגד נחרצות כשיגלה שליד ביתו מתכננים הוסטל, פנימייה או דירות לאנשים עם צרכים מיוחדים. רובם יעשו זאת מחשש שהדיירים החדשים יביאו לירידת ערך ביתם. כך עולה מנתונים שהוגשו לאחרונה לכנסת, בנושא התנגדות התושבים למוסדות סיוע קהילתיים לאנשים עם מוגבלות בשכנותם.

 

‎‎‏105 מסגרות ‏

‎‎מדיניות משרד הרווחה בשנים האחרונות היא למקם את שירותי הדיור החוץ-ביתיים, הניתנים לאנשים עם מוגבלות, דווקא בתוך אזורי מגורים, מהסיבה הברורה שרק כך יתאפשר להם למצות את יכולותיהם, להשתלב בחיים רגילים ולמנוע את בידודם מהחברה. אבל מהלך זה נתקל פעמים רבות מדי בהתנגדויות השכנים, שנובעות מתופעת הנמב”י (‏Not in my back yard‏) – לרוב על רקע החשש מירידת ערך הבתים בעקבות השכנות עם הדיירים החדשים, הסובלים ממוגבלות. ‏

לפי מסמך שכתבו לאחרונה ד”ר יניב רונן ושירי בס-ספקטור ממרכז המחקר והמידע (ממ”מ) של הכנסת, ושהוגש לוועדת הפנים והגנת הסביבה, רוב ההתנגדויות להקמת מסגרות חוץ-ביתיות לאנשים עם מוגבלות, אשר ממוקמות באזורי המגורים, הגיעו מטעם השכנים. ‏

מנתוני משרד הרווחה, בין 2006 ו-2011 הוקמו 105 מסגרות חוץ-ביתיות שמיקומן בתוך הקהילה (29 מסגרות באחריות אגף השיקום האמון על הטיפול בנכים ומוגבלים, 61 מסגרות באחריות האגף לטיפול באנשים עם פיגור שכלי ו-15 מסגרות באחריות השירות לטיפול באוטיסטים). מתוכן הובעו התנגדויות להקמת 20 מסגרות. ההתנגדויות ל-16 מהמסגרות הגיעו מכיוון השכנים, ההתנגדויות לשלוש מהמסגרות הגיעו מכיוון ראש הרשות המקומית (ראש עיריית אור עקיבא) וההתנגדות למסגרת אחת הגיעה מכיוון מבעלי הנכס. ‏

לדברי סמנכ”לית אקי”ם (הגוף המייעץ והמלווה לאנשים עם פיגור שכלי ובני משפחותיהם), עו”ד שירלי גלאור, במקרים רבים יש שיתוף פעולה בין ראשי הרשויות המקומיות לבין התושבים במסגרת התנגדותם להקמת מסגרות לאנשים עם מוגבלויות. ‏

‏”לפעמים יש סתירה ופרדוקס בחברה שלנו”, אמר ח”כ אורי מקלב (יהדות התורה) בדיון מיוחד שהתקיים לאחרונה בנושא בוועדת הפנים והגנת הסביבה, “מצד אחד אנחנו נמצאים היום בתקופה מיוחדת ברצון שלנו לעזור לזולת. אבל כשזה מגיע לסביבה שלנו אנחנו לא רוצים אותם (את האנשים הסובלים ממוגבלות)”. ‏

לא מספיק, אם כן, שממילא גורלם של אלה שנזקקים לשירותי ההוסטלים או המעונות לא שפר עליהם, למרבה הצער נתקלות התוכניות לפתרונות בלא מעט התנגדויות. לא חסרות דוגמאות מהשנים האחרונות להתנגדויות שסיכלו למשך זמן רב הקמת מעונות או הוסטלים לשימוש אנשים עם צרכים מיוחדים. ‏

 

‎‎‏”חולי נפש מסוכנים” ‏

‎‎כמו למשל מעון נווה אדיר בלב שכונת מרמורק שברחובות, בו פועל מעון לחוסים הסובלים מפיגור שכלי, שפעילותו נתקלה בהתנגדות עיקשת של תושבי השכונה ושל עיריית רחובות. הנכס שימש בעבר הוסטל לבנות במצוקה של ויצ”ו עד שפונה ב-1986, ולפני תשע שנים החל לפעול בו מעון לכ-100 אנשים עם צרכים מיוחדים, בגיל ממוצע של 45. עם תחילת פעילותו של המעון במתכונתו הנוכחית ב-2003 החלו תושבי שכונת מרמורק להפעיל לחץ על עיריית רחובות לסגור את המעון. התושבים טענו שהם מתגוררים מטרים ספורים מהמעון והתלוננו על צעקות ובכי שמפריעים את חייהם השלווים. בתקשורת תוארה מחאת התושבים גם ככזו שכללה הנפת שלטים שקראו “חולי נפש מסוכנים” ויידוי אבנים על המבנה והדיירים. גם הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רחובות התנגדה לפעילות המעון בטענה שהמבנה הוא בקו אפס לבתי התושבים ובטענה שתכנון המבנה אינו תואם את צורכי המוסד. התנגדויותיהם של התושבים והעירייה נדחו לפני שנתיים בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז מרכז, שנתנה תוקף לתוכנית המבנה.

אבל התושבים והעירייה לא התייאשו וערערו על החלטה זו למועצה הארצית לתכנון ולבנייה, שדחתה אותם בשנה שעברה וקבעה שהמעון יכול להמשיך לפעול במיקומו הנוכחי. ‏

גם הקמת “בית הגלגלים” בהרצליה פיתוח נגררה שנים בשל התנגדויות. עמותת “בית הגלגלים” מספקת מגוון שירותים לילדים ובוגרים בעלי שיתוק מוחין, ניוון שרירים ומחלות הגורמות לפגיעה ביכולת התנועה. אמנם עיריית הרצליה אישרה את הקמת “בית הגלגלים” כבר ב-2001, אבל התוכנית נתקלה בהתנגדויות מרובות, והמבנה נפתח רק 10 שנים מאוחר יותר לאחר מאבק משפטי שניהלו התושבים בכוונה למנוע את הקמת הבניין. ביהמ”ש דחה את עתירות התושבים, שלוו בנימוקים תכנוניים לכאורה והסוו את תחושות הנמב”י של התושבים. ‏

בחלק מהמקרים התנגדות השכנים נמשכת גם אחרי הקמת המסגרת, על אף פסק דין שהורה על פתיחתה. לפי סמנכ”לית אקי”ם, שדבריה מובאים במסמך הממ”מ, התנגדויות רבות מובעות באיומים לנקוט התנהגות שלילית כלפי דיירי המסגרת או לפנות לערכאות. לצד המסגרות שנפתחו בצל ההתנגדויות, היו גם שלוש מסגרות שלא נפתחו עקב ההתנגדות המקומית: דירות המשך בקיבוץ בית השיטה, מסגרת שתוכננה בהרצליה ביוזמת תנועת הקיבוצים ודירות לאוכלוסייה החרדית בפרדס כץ.

בדיון המיוחד של ועדת הפנים והגנת הסביבה לאחרונה, טענה סיגל פרץ יהלומי, מנכ”לית אקי”ם, כי בתופעת הנמב”י “אנחנו באמת נתקלים בצורה מאוד קשה ברחבי הארץ. המיוחד בתופעה הוא שלאחר שמכירים את האנשים עם המוגבלות, התופעה נעלמת. כלומר, אנשים מבינים עד כמה באמת אין שום בעיה, אלא להיפך, זו מתנה גדולה שנכנסת לחייהם לגור לצד האנשים האלה”. ‏

על החשש מירידת ערך, אמרה יהלומי: “אני יכולה לספר לכם מהרבה דירות שאקי”ם מפעילה בצפון ת”א, ברעננה ובאזורים היוקרתיים ביותר, שברחובות הללו שמכבדים את האנשים שלנו וגרים בשכנות מופלאה איתם, ערך הדירות שלהם עולה. כלומר, די לדאגה הזו של ירידת ערך הדירות בגלל אנשים עם מוגבלויות”. ‏‏

היא סיפרה על מקרה בחולון: “נפתחו דירות חדשות והשכנים עשו אסיפה ואמרו: לא רוצים, לא רוצים. הם אמרו, אם הם ייכנסו לכאן אנחנו נקלל אותם, נשים זבל ליד מפתן ביתם, לא ניתן שזה יקרה. מאוד נרעשנו ואמרתי לעצמי: את ילדיי אני לא יודעת אם הייתי מעבירה לשם, כי אני לא רוצה שמישהו לא יחייך לילדים שלי בחדר המדרגות, ואני מתייחסת אל ילדי ובוגרי אקי”ם כאילו היו ילדיי”. ‏

אחד הדיירים בהוסטל בחולון סיפר שכששמע שהשכנים “באמת לא רוצים אותנו”, החליט לנסות לשכנע אותם, והוסיף: “איך שנכנסנו ראינו חיוכים”, ופרץ יהלומי עידכנה שמאז שנכנסו הדיירים, הם חיים בהרמוניה עם השכנים. ‏

נעמי מורביה, יו”ר מטה מאבק הנכים, הציעה באותו הדיון לתקן את החוק כך שהתנגדות לוועדות התכנון תוכל להתבסס רק על רקע של היתכנות הנדסית, חריגת בניין או טענות תכנוניות. “בשום פנים ואופן לא תוכל ההתנגדות שמוגשת לוועדה להיות על רקע שגובל או נוגע ישירות באפליה או גזענות”, היא אמרה, “לא ייתכן שאנשים יגישו עתירות והתנגדויות בטענה כמו ‘עצם קיום ההוסטל יוריד לי את ערך הדירה'”. ‏

יועץ מנכ”ל משרד הרווחה, יריב מן, אמר באותו הדיון כי “ממה שלמדנו בשטח… לפעמים ההתנגדות היא דווקא בקרב שכונות ואנשים שמעמדם הסוציואקונומי גבוה יותר, כלומר, בל נחשוב שיש פה רק עניין של דעות קדומות שאולי נמצאות בחלקים מסוימים באוכלוסייה”. ‏

 

‎‎הסעיף שנמחק מ”רפורמת המרפסות”

‎‎המסמך של הכנסת מתייחס גם לשינויים שתוכננו במקור בנושא מגורי חוסים במסגרת חוק התכנון והבנייה החדש, שלפי שעה הממשלה עדיין לא מצליחה להביא לאישורו בכנסת. ‏

‏”רפורמת המרפסות” כללה במקור סעיף שלפיו הוועדות המקומיות לתכנון הן אלה שיקבעו את פריסת המעונות למגורי חוסים או נכי נפש, בניגוד למצב הקיים היום. הכוונה הייתה למנוע התקבצות מסגרות לאנשים עם מוגבלויות במקום אחד, על רקע העובדה שלגופים הפרטיים, שנכנסו בשנים האחרונות בנעלי משרדי הרווחה והבריאות, נוח יותר לרכז כמה מסגרות באזור מסוים מתוך כוונה לחסוך בהוצאות. הסעיף אמור לאפשר לוועדות המקומיות, הבקיאות בתנאי המקום, לקבוע פריסה טובה יותר של המסגרות. ‏

אבל בדיון הרלוונטי לסעיף זה בוועדה המשותפת (פנים-כלכלה) בכנסת, שדנה ברפורמה, העלו נציגי הארגונים העוסקים בטיפול באנשים עם מוגבלויות הסתייגויות רבות. מנכ”לית אקי”ם, סיגל פרץ יהלומי, ביקשה באותו הדיון למחוק את הסעיף, שלטענתה לא יאפשר לשלב דיור של חוסים בקהילה. יהלומי הוסיפה שסעיף זה יקל על התושבים ללחוץ על נבחרי ציבור מקומיים, ושבאמצעות הסעיף יהפוך רחוב מסוים ל”חצר האחורית” של העיר ובו ימוקמו כל המסגרות לאוכלוסיות בעלי הצרכים המיוחדים שהתושבים לא ירצו לגור בקרבתן. ‏‏

לשמחתם של הגופים המלווים אוכלוסיות של בעלי צרכים מיוחדים, סעיף זה שהיה אמור להעניק כוח לוועדות המקומיות להכריע בעניין מיקום המסגרות, הוסר מהנוסח הסופי של סעיפי הרפורמה בחוק התכנון והבנייה החדש, ובמקומו נקבע ששר הרווחה ושר הבריאות הם אלה שיקבעו הוראות לעניין פריסת מסגרות מגורים בקהילה בתחומי המרחב המקומי כדי לאפשר את שילובם של החוסים בקהילה. ‏

 

‎‎קרוב, אבל לא קרוב מדי

‎‎הישראלים ברובם בעד שילוב אנשים עם מוגבלויות בקהילה, אבל לא כשהמבנה המיועד לכך נבנה ממש סמוך אליהם, כפי שעולה ממסמך מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שמצטט נתונים של משרד הרווחה מסקר שבוצע לפני כמה שנים בנושא עמדות הציבור ביחס לאנשים הסובלים מפיגור. נתונים אלה מראים שלמרות ש-75% מהציבור הישראלי סברו שאנשים עם פיגור שכלי יכולים לתרום לקהילה באמצעות טיפול מתאים, שיעור זהה באוכלוסייה סבר שיש למקם את המוסדות לאנשים עם פיגור שכלי בשכונות מגורים ובתוך הקהילה, 79% ציינו שיתמכו בפתיחת הוסטל בעירם ו-74% ציינו שיתמכו בפתיחת הוסטל בשכונה, הרי שרק 50% ציינו שיתמכו בפתיחת הוסטל בבניין בו הם גרים – וזה כמובן רק בסקר ולא במבחן האמיתי. ‏‏

המשמעות, לפי המסמך, ש”התמיכה בפתיחת הוסטלים יורדת ככל שגוברת האפשרות שאלה ימוקמו בקרבה פיזית אל הנשאלים. יש נטייה לתמוך בהקמת מסגרת לאנשים עם מוגבלויות אם היא רחוקה, ולהתנגד לה אם היא סמוכה למקום המגורים”. ‏‏

תופעת הנמב”י (לא בחצרי האחורית) מוגדרת במסמך כתחושת עוינות של אוכלוסייה מקומית כלפי שימושי קרקע, מתקנים או פעולות שנחשבים לבלתי רצויים ואף מזיקים. בדרך כלל הכוונה היא לשימושים ציבוריים חיוניים הגורמים להשפעות סביבתיות מזיקות, כמו מתקן להפקת אנרגיה, מטמנת פסולת וכו’, ולשימושים ציבוריים בעלי אופי חברתי כמו מעון לנשים מוכות, מסגרות חוץ-מוסדיות לאוכלוסיות עם מוגבלויות ומכוני גמילה למכורים. אלה נתפסים כבעלי השפעות קהילתיות וכלכליות שליליות, כמו ירידת ערך הדירות, עומס על תשתיות בשכונה ותופעות של אלימות. ‎‎

לצד המסגרות שנפתחו בצל ההתנגדויות, היו גם שלוש מסגרות שלא נפתחו: דירות המשך בקיבוץ בית השיטה, מסגרת בהרצליה ביוזמת תנועת הקיבוצים ודירות לאוכלוסייה החרדית בפרדס כץ.

 

נספח 2 – טקסט תקין/שגוי

 

פוגים

פמחת אבשלי בילי מלן פוגים למייתי מזטוב – חנתי תכשורים ולופרתי לאמא. אז התקשרתי לדודו ואולויה בבית למאואלך עם דודצ’לו אאירה.

אז ירתי לחוב ותמינירואה? באמשלי – דוד ודודצ’לו. ואואושלי: “בו תרמה איביולי! דוברמנגור!”

ואניאוסלו: “זובתך מכלוים. בונשחק פוגים”.

אז דודסלי: “בותרזה ממי! בונלכיתו לביצ’לי ונשחקיתו”.

אזלכנו לביצ’לדודו ושחקנו אמא הכלו.

  

פוגים

פעם אחת אבא שלי הביא לי מלא פוגים, למה הייתי מה זה טוב… הכנתי את כל השיעורים ולא הפרעתי לאימא. אז התקשרתי לדודו והוא לא היה בבית למה הוא הלך עם דוד שלו העירה.

אז ירדתי לרחוב ואת מי אני רואה? באימא שלי – דודו ודוד שלו. והוא עושה לי: “בוא תראה מה הביאו לי! דוברמן גור!” ואני עושה לו: “עזוב אותך מכלבים. בוא נשחק פוגים!”

אז דודו עושה לי: “בוא תראה איזה ממי! בוא נלך אתו לבית שלי ונשחק אתו”.

אז הלכנו לבית של דודו ושיחקנו עם הכלב.

 

נספח 3

 

ברוכים הבאים להולנד / אמילי פרל קינגסלי

לעתים קרובות אני מתבקשת לתאר את החוויה של גידול ילד עם צרכים מיוחדים כדי לנסות לעזור לאנשים רגילים שאינם מכירים חוויה ייחודית זאת לנסות ולהבין מהי ההרגשה. ובכן, זה כך:

כשעומד להיוולד לכם תינוק, זה כמו לתכנן חופשה אגדתית באיטליה. אתם קונים מפה וספר הדרכה ומתכננים תכניות נפלאות של מה תעשו ולאן תלכו: הקולוסאום, הפסל של דוד, הגונדולות בוונציה… אתם אפילו לומדים להגיד משפטים מספר באיטלקית, ואתם מתרגשים מאוד מהחוויה הצפויה לכם.

חסרי סבלנות אתם כבר להוטים לצאת, והנה מגיע היום המיוחל. נרגשים אתם אורזים מזוודות, יוצאים לדרך וכמה שעות אחר כך המטוס נוחת, והדיילת אומרת: “ברוכים הבאים להולנד”.

“הולנד?” אתם שואלים, “מה זאת אומרת הולנד?, אנחנו אמורים להגיע לאיטליה, כל חיינו חלמנו להגיע לאיטליה”. אבל היה שינוי בתכנית הטיסה, אתם בהולנד וכאן אתם צריכים להישאר.

הדבר החשוב הוא שלא הביאו אתכם למקום נורא או דוחה, מלא במגפות, רעב או מחלות אחרות. זה רק שהגעתם למקום שונה מזה שתכננתם.

עכשיו אתם צריכים לצאת ולקנות מדריך אחר, מפות אחרות, ללמוד מילים בשפה אחרת ואתם פוגשים אנשים שמעולם לא פגשתם בעבר.

אכן מקום שונה. אולי אטי יותר מאיטליה, אולי מהודר או ראוותני פחות. אבל רק מקום אחר.

לאט אתם מתאוששים, לוקחים נשימה עמוקה ומתחילים להתבונן מסביב, ורואים שבהולנד יש טחנות רוח ופרחים מרהיבים. בהולנד יש אפילו אמנים מפורסמים.

עדיין, אנשים שאתם פוגשים מסביב עסוקים בלנסוע לאיטליה ולחזור ממנה ומתארים איך בילו שם נפלא, ובשארית חייכם תמיד תאמרו: “כן, שם גם אנחנו היינו אמורים להיות, כך תכננו”. והכאב על אותו חלום אבוד ילווה אתכם תמיד-תמיד.

הנקודה החשובה היא שאם תבזבזו את חייכם בלהתאבל על חלום שלא יתגשם, לעולם לא תוכלו לראות את כל הדברים הנפלאים והייחודיים שיש להולנד להציע לכם וליהנות מהם…

 

נספח 4 – כתבה

 

אני כותבת את הכתבה הבאה בחשש רב, אני יודעת שיהיו רבים שירימו גבה ואף יתקפו אותי אך ברצוני להיות כנה.

אחרי הרבה זמן שלא יצאתי לבלות עם בעלי וילדיי, יצאנו לפני שלושה ימים (יום חמישי) ללונה-פארק, שילמנו בין 60 ל-80 שקל לכל אחד מבני המשפחה, וכן ארוחת צהריים שבמקום נמכרת במחיר יקר מאוד. אתם וודאי מצפים, כמוני, שבילוי במחיר כזה יהיה בילוי מושלם! אך התשובה היא לא. במקרה באותו היום שאנחנו הגענו ללונה-פארק הגיעה קבוצה של אוטיסטים מבית ספר כל שהוא. הקבוצה מנתה למעלה מ-40 תלמידים, רובם על כסאות גלגלים, כולם שונים בצורה כזו או אחרת.

שלושת ילדיי נצמדו אליי ולבעלי ולא נהנו מיום חופשי בשמש, לכל מתקן הם רצו שנבוא איתם ונעלה איתם. אני בעצמי פחדתי ללכת לבד. התלמידים האוטיסטים לעומתם עברו בחופשיות בין המתקנים, כאשר התלמידים עם הכסאות גלגלים עיכבו את התורים זמן רב כי העליה על המתקנים, ולחלק מהם הקשירה של הכסאות ארכה זמן רב. כמו כן בזמן שעמדנו בתורים התלמידים ניסו לפתוח איתנו בשיחות מוזרות, חלקם הזילו ריר וחלקם ניסו לגעת בנו. חזרו אחרי לא הרבה זמן הביתה והרגשנו שהיינו בבריחה מתמדת מאותם תלמידים במהלך כל היום.

חשוב לי שתבינו שאין לי דבר נגד האנשים הללו, ואני תומכת אפילו בהקלות במיסים שנותנים להם וכדומה! אבל צריך להבין שהם לא מתאימים לכל המקומות שמיועדים לאנשים “רגילים”, צריך להכיר בעובדה שנער שנוזל לו ריר מהפה עלול להגעיל את 90% מהאנשים שנמצאים לידו ולא לייפות את העובדות האלה באמירות יפות של “צריך לקבל את כולם…” כי אפשר לקבל אותם ע”י בניית לונה-פארק לנכים. או לפחות הייתי מצפה ממנהלי הלונה פארק להודיע לנו כשהתקשרנו לרכוש את הכרטיסים שעומדת להגיע קבוצה של תלמידים מבית הספר לאוטיסטים ואז הבחירה כבר תהיה בידינו

 

אלונה דוד, ynet

 

נספח 5 – טוקבקים

 

אולי נקים לונה-פארקים מיוחדים לאנשים כמוך.

איך את מעזה להגיד ולחשוב כאלה דברים? הם אנשים בדיוק כמוך! הם לא בחרו והם בטח לא נהנים מזה שנוזל להם ריר מהפה – אבל את בוחרת בבעיה של עצמך. צריך לונה פארקים נפרדים לאנשים סנובים.

 

 לא נעים אבל אמיתי.

זה עצוב וזה ממש לא יפה להגיד אבל סוף-סוף מישהי כנה ואמיתית. זה דוחה. זכותנו לבלות ולהנות מזה שאנחנו נורמלים.

 

הבעיה היא לא הלונה-פארק!

הבעיה של האוטיסטים מתחילה הרבה לפני הלונה-פארקים ומקומות הבילוי. נותנים להם יותר מידי מקום בחברה הרגילה. צריכות להיות מסגרות מאוד מטופחות בשבילם אבל רק בשבילם. ההכנסה שלהם לבתי ספר רגילים ולמקומות עבודה מחלישה את החברה שלנו, מורידה את רמת הלימודים ואת המשכורת השנתית הממוצעת.

 

אלונה, האם תקשרת פעם עם ילד אוטיסט?

קוראים לי דנה ויש לי ילד אוטיסט ב60% בכיתה ד’. האם אחד הילדים שלך קרוב לגיל שלו? את יכולה לדמיין את הילד שלך הולך למסגרות נפרדות בגלל שמשהו בו לא נראה כמו שאר החברה? אני חושבת ששכחת פרט חשוב, מאחורי כל ילד עם ריר, מאחורי כל ילד עם כסא גלגלים מסתתר ילד, נער, מבוגר, לא משנה מה – מסתתר בן אדם. עם אהבות ואכזבות ואמונות ושמחה ועצב. ועומדת אמא, כמוני, שחיכתה לו תשעה חודשים, וילדה אותו ומשפחה שטיפלה בו ועשתה את כל המאמצים כדי שהוא ישתלב כמה שיותר! ואת יודעת למה נאבקנו כל-כך הרבה? היה לנו הרבה יותר קל לשים אותו בכיתה של אוטיסטים ולקחת אותו למקומות שלא מסתכלים עלינו במבט מרחם או מאוים. אבל נאבקנו כי הילד הזה צריך לצבור ביטחון! הוא צריך להתקדם בדיוק כמו שהילדים שלך צריכים להתקדם. הוא צריך ללמוד , להרגיש את כל הדברים שהילדים שלך מרגישים. כי הוא בדיוק כמוהם. רק שלו יש קושי נוסף לכל אורך החיים שהוא צריך להתמודד איתו. הוא ולא אני, הוא ולא את. ותפקידנו הוא לעזור לו כמה שיותר. אני מסכימה איתך שזה נורא דוחה ושאם לא מכירים את זה לא אוהבים את זה פתאום, משום מקום… ולכן אני לא חושבת שאת סנובית או רעה ואני מבינה אותך. אבל רציתי להזכיר לך גם את הצד הזה, את הצד של האמא של אותם “חייזרים” שאת מציגה בכתבה שלך.

 

נספח 6

 

מי פה המוגבל? / חילי טרופר

סעיפים רבים מופיעים בחוק השוויון לאנשים עם מוגבלויות שאמור לחולל מהפכה דרמטית בחייהם. למשל, האיסור להפלות אדם בשל מוגבלותו בקבלה לעבודה, בתנאי עבודה ובקידום בעבודה ובלבד שהוא כשיר לתפקיד. על אף ההסתייגות הראשונית, הרי שבחלק נכבד ממקומות העבודה בישראל אין מניעה שאדם עם מוגבלות יועסק בהם. על פי החוק יש גם לדאוג, בתוך 6 עד 12 שנים, להנגשת כל המוסדות, המבנים והשירותים הציבוריים, כולל העסקיים, לאנשים עם כל סוגי המוגבלויות.

לחוק זה חשיבות עצומה ויש בכוחו להסיר מחסומים אין ספור אשר מעמידה החברה בפני אנשים עם מוגבלות. המחשבה כי בעוד מספר שנים משרדי ממשלה, בתי כנסת ומרכזים מסחריים יחויבו להפוך לנגישים לכל אדם יש בה כדי לטעת תקווה רבה בקרב מי שכיום אינו יכול לבוא בשערי מוסדות אלו ככל אדם אחר ובקרב כל מי שדמותה המוסרית של החברה בישראל יקרה ללבו.

מבלי לגרוע מחשיבות החוק, חשוב לזכור שהחוק אינו חזות הכל. הוא אומנם יוצר עובדות חדשות וצודקות בשטח והוא משפיע על האווירה הכללית, אך הנורמות החברתיות והיחס בין אדם לאדם בעניין זה כמו גם בעניינם אחרים, אינם תולדה של חוק כזה או אחר בלבד.

לא בטוח, למשל, שהחוק ישנה את המקרים הפשוטים, שלעיתים נדמים כסדרי עולם מבראשית: המלצרית הניגשת לשולחן שבסמוך אליו יושב אדם רתוק לכסא גלגלים ושואלת מעל לראשו את האדם היושב על הכסא הרגיל מה האדם בכסא הגלגלים מעוניין להזמין. או מקרה בו עיוור שואל אדם ברחוב כיצד מגיעים למקום מסוים והמשיב עונה לו באיטיות ובהטעמה, כאילו השואל איננו רק עיוור אלא גם ילד קטן. מקרים אלו והתייחסות זו, שאין מקורה בזדון כמובן, מקורם בתפיסות חברתיות עמוקות הרבה יותר, שגם חוק מבורך כמו חוק השוויון אין בכוחו לשנות.

השינוי והתיקון במקומות האלו הוא בראש ובראשונה תוצר של מודעות חברתית. כל עוד הגישה כלפי האדם עם המוגבלות היא גישה בה מתערבבים רחמים, מסכנות, אין אונים וחוסר תקווה הרי שבמציאות לא יתחוללו תמורות משמעותיות.

 

בצלם אלוהים עשה את האדם

כל עוד אדם המשותק ברגליו ייתפס גם כמי שאינו מסוגל להזמין מאכלים באופן עצמאי במקרה הרע או שאינו מסוגל ללמוד בבית ספר רגיל במקרה הרע יותר, או כל עוד אדם עיוור ייחשב כמי שאינו מסוגל להבין הסברים מורכבים במקרה הרע ואינו יכול להשלים מניין בבית הכנסת במקרה הרע יותר הרי שמקומם בחברה של האנשים עם המוגבלות יוותר בשוליים.

היום אנו יודעים שאפשר גם אחרת, הקבוצות והשבטים בהם משולבים ילדי החינוך המיוחד בתנועות נוער כמו הצופים, עזרא ובני עקיבא הם דוגמא אחת מני רבות לתפיסה שרואה בכל אדם – אדם שלם, שאם רק יוסרו מדרכו המגבלות שניתן להסיר, הרי שהוא יוכל להתנהל באופן עצמאי ושווה.

ואולי נכון יותר לומר שלא אותו אדם חירש או משותק הוא האדם עם המוגבלות, אלא אנחנו חברה מגבילה. שהרי לכל אחד מאיתנו ישנן מוגבלויות שונות, שיתכן ואינן באות לידי ביטוי משום שהמציאות שכולנו שותפים בעיצובה מסירה אותם מעל פנינו.

לעומת זאת, יש כאלה שהמציאות שלהם, שאנו שותפים דומיננטיים בעיצובה, עמוסה במחסומים היוצרים חיץ ובמגבלות המונעות מהם לתפקד באופן עצמאי, תוך שמירה על כבודם. הבימה במרכז בית הכנסת לא חייבת להיות מוגבלת לאנשים מסוימים, המדרגות שבחרנו לבנות אליה הם מגבלה שיצרנו, כנראה בשוגג.

נקודת ההתחלה של השינוי ביחס לאנשים עם מוגבלות היא בתהליך חינוכי ותודעתי חשוב, ברוח השילוב בתנועות הנוער, אשר יונק את יסודותיו מהיסוד המוסרי והבסיסי של: “כי בצלם אלוהים עשה את האדם” – כל אדם.

דעתך חשובה לנו