להורדת הלימוד בפורמט PDF לחצו כאן

מהלך הלימוד:

המטרה בקיץ הזה היא שנצא לעשייה. אם כך, מדוע אנחנו מקיימים בית מדרש? בואו נצא לעשות! למה צריך את הלימוד הזה? מה הקשר בינו ובין העשייה הגדולה?

הגמרא במסכת קידושין דנה בשאלה דומה: “וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד. נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול?” (קידושין מ ע”ב).

• נסחו במילים שלכם: מה בדיוק השאלה כאן? מה גדול יותר ממה?
• באיזה סוג תלמוד מדובר? ובאיזה סוג מעשה?
• מה לדעתכם גדול יותר – תלמוד או מעשה?

ממשיכה הגמרא: “נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה” (שם).

• מדוע רבי טרפון חושב שמעשה גדול יותר? מה יכול להיות הנימוק לדעתו זו?
• מדוע רבי עקיבא חושב שתלמוד גדול יותר? מה יכול להיות הנימוק לדעתו זו?
• חשבו – מה כוונת הביטוי “נענו כולם ואמרו”?

לאחר שחשבתם מהי משמעות מסקנת הגמרא, קראו מה אומר עליה המהר”ל:

“מעשה גדול, מפני כי המעשה הוא עיקר, אבל התלמוד שהוא למד לעשות אינו עיקר כמו המעשה, שהרי התכלית לעשות, כי אין האדם שכלי. כי אילו היה שכלי לגמרי, היה התורה שלו עיקר. אבל האדם אינו שכלי לגמרי ולכך המעשה עיקר, שהמעשה על ידי אדם כפי אשר ראוי שיהיה צדיק על ידי מעשה, שכל מעשה הוא בגוף, אבל התורה הוא בשכל” (המהר”ל, חידושי אגדות קידושין).

• לפי המהר”ל, לאן מושך כל אחד משני התנאים, רבי טרפון ורבי עקיבא?
• אם כן, כיצד התשובה השלישית מסתדרת עם הביטוי “נענו כולם ואמרו”?
• נסו לדייק במילים שלכם את ההבחנה שעושה המהר”ל בין שני הדברים.

המהר”ל מבחין בין שני סוגי גדולה: עיקר וחשוב. מבחינת חשיבות ברור שהלימוד גדול מהמעשה, אך מבחינת העיקר ותפקידו של האדם בעולם הזה – המעשה גדול ממנו. כל אחד משני התנאים רואה אחרת את הגדרת הגדולה ומכריע בהתאם לתפיסתו.

אפשר להבין כי אף רבי טרפון ורבי עקיבא מסכימים עם מסקנה הגמרא, שהרי היא כוללת את הדעות של שניהם: מצד אחד התלמוד גדול מהמעשה, שכן הוא חשוב ועליון יותר. מצד אחר, מאחר שעיקר תפקידו של האדם בעולם הוא המעשה, גדולתו של הלימוד נמדדת גם ביכולתו להביא לידי אותו עיקר; לוּ נותר הלימוד מנותק ושכלי הוא היה חשוב, אך לא גדול.

• האם תלמוד בהכרח מוביל למעשה?
• חשבו על סיטואציה שבה תלמוד מביא לידי מעשה. מה בלימוד מוביל לידי המעשה?

המהר”ל רואה באמירה “גדול תלמוד המביא לידי מעשה” דרישה מהלימוד להיות רלוונטי ומחובר למעשה, למה שקורה במציאות.

לסיכום, קראו את הסיפור על התינוק הבוכה:

מסופר על האדמו”ר הזקן, בעל ה’תניא’, שישב ולמד בחדרו. לפתע שמע את נכדו התינוק בוכה בעריסתו. סגר האדמו”ר את הגמרא, ניגש לחדרו של התינוק והרגיעו. לאחר מכן הלך האדמו”ר לחדר הסמוך, ומצא שם את בנו, אביו של התינוק, האדמו”ר האמצעי, כשהוא יושב שקוע בלימודו. האדמו”ר הזקן תמה על בנו: מדוע לא קמת להרגיע את בנך הבוכה? הבן הנבוך הרים את מבטו, וענה לאביו: הייתי כל כך שקוע בלימוד, שלא שמעתי כלל את קול הבכי. העיר לו האדמו”ר הזקן: אם אדם עסוק בלימוד תורה, ואיננו שומע קול של תינוק יהודי בוכה – הרי שמשהו פגום בלימוד זה.

• מה הייתה הביקורת של בעל ה’תניא’ על בנו?
• לאחר שלמדנו את דברי המהר”ל, איזה היבט נוסף יכול להיות לביקורת של בעל ה’תניא’?

למדנו על הקשר החזק שיש בין הלימוד ובין המעשה, ועל שכל אחד מהם בפני עצמו עלול להיות חסר משמעות ולא רלוונטי. הלימוד חיוני למעשה מכמה היבטים: קודם כול הלימוד מעורר את הרצון למעשה, הוא שמוביל את האדם לעשייה. נוסף על כך הלימוד נצרך על מנת לדעת איך ומה צריך לעשות, וכן כדי שהמעשה יהיה רב ערך וחלק מתפיסה רחבה וגדולה יותר שרוכשים על ידי הלימוד.

לפי כל מה שלמדתם, מה לדעתכם צריכים להיות הדגשים כאשר לומדים? איך צריך להיראות לימוד כדי שיביא לידי מעשה?