איתור סניפים וכפרי בוגרים
להורדה וצפייה בלימוד ובקובץ WORD לחצו כאן
בלימוד זה ננסה לבחון את המשמעות העמוקה של לימוד תורה.
לפתיחת הלימוד קראו שני קטעים שונים – בכל אחת מגרסאות דף הלימוד ללומדים הובא קטע אחר לפתיחה. בקשו מכל אחד מהלומדים לקרוא את המקור הראשון לעצמו ולענות על השאלות או חלקו את הלומדים לשתי קבוצות ותנו לכל קבוצה את אחת מגרסאות הדפים – שיקראו את המקור הראשון ויענו על השאלות.
בתורה מסופר שמצרים לקו בx- מכות. מכה אחת הקב”ה הכה ללא שליח; שלוש מכות החלו מהיאור או מהעפר, ולכן הן לא החלו מידי משה אלא מידי אהרן; משה הלקה פי שתיים מכות מאהרון (מעובד על פי הפסוקים ודברי רש”י).
ענו לפי הקטע (ולא מידיעה):
“לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן” (רש”י על שמות ז, יט).
ענו לפי הקטע (ולא מידיעה):
כשכולם גומרים לקרוא לעצמם את הקטע, או כששתי הקבוצות מסיימות, התאספו מחדש וצרו דיון בין הקבוצות בשאילת השאלות האלה:
בעצם יש כאן שתי דרכים ללמוד את אותו תוכן: הדרך האחת התמקדה בפרטים הטכניים – מי עשה מה וכמה, והדרך האחרת דיברה על המהות, על התכלית.
הקטע שלהלן לקוח מתוך הספר ‘מקימי’, המגולל את סיפורה של בחורה חוזרת בתשובה:
“אני עשיתי בגרות בתנ”ך. הוצאתי 89. שתים עשרה שנה למדתי תנ”ך. מכיתה א ועד יב. ואפילו פעם אחת לא עלתה בדעתי המחשבה המטורפת שכל מה שכתוב שם נוגע באיזשהו אופן בי. עכשיו אני בתוך הספרים החדשים האלה, שתמיד חשבתי שאני חדשה והם ישנים. והם מגלים דברים על עצמי ועל העולם שסביבי. אני לא מבינה כלום ונהיה לי סדר”.
במסכת ברכות סא ע”ב מופיעה אגדתה על לימוד התורה של רבי עקיבא. כרקע להבנת האגדתה נזכיר שרבי עקיבא חי בתקופה שבחלקה הרומאים שלטו בארץ ישראל והטילו גזרות קשות על היהודים שישבו בה, והמשמעות של חוסר הקשבה לגזרות יכלה להיות מרחיקת לכת עד כדי הריגה:
פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה.
בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה.
אמר ליה: עקיבא, אין אתה מתירא מפני מלכות?
אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה –
לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום.
אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם.
אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם?
אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות?! לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה.
אף אנחנו! עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה (דברים ל) “הוא חייך ואורך ימיך”
כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה.
רבי עקיבא משל לו משל: עם ישראל, כשאינו עוסק בתורה, הוא כמו דגים מחוץ למים. בתוך המים הדגים מפחדים מרשתות הדייגים; מחוץ למים הם אולי אינם מפחדים, אבל הם גם אינם חיים.
לאורך כל הסיפור הגמרא לא משתמשת בביטוי ‘לימוד תורה’ אלא ‘עיסוק’ בתורה.
הרב קוק בפירושו לתפילה מסביר את הביטוי ‘לעסוק בדברי תורה’:
וְשֶׁבְּהַעֵסֶק שֶׁאָנוּ מִתְעַסְּקִים בְּדִבְרֵי תּוֹרָה הֲרֵי יֵשׁ לָנוּ קֶשֶׁר עִם הַמְּקוֹרִיּוּת שֶׁל הַחַיִּים… תּוֹרַת ד’ תְּמִימָה הַמְשִׁיבַת נָפֶשׁ, שֶׁהִיא מְאַשֶּׁרֶת אֶת הָאָדָם בַּתְּכוּנָה שֶׁל הַמַּגָּע הָרוּחָנִי, שֶׁיֵּשׁ לַנְּשָׁמָה עִם שִׁפְעַת חַיֵּי הָאֱמֶת, שֶׁמֻּנַּחַת הִיא בִּסְגֻלָּתָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁמִּתְעַטֵּר בָּהּ וְעַל יָדָהּ כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵסֶק עִם הַתּוֹרָה.
איך הסביר הרב קוק את הביטוי? מהו העומק של לימוד תורה?
ראינו עד עכשיו שלימוד התורה השכלי כפי שאנחנו מכירים אותו הוא בעצם רק הפתח לדבר האמתי – התעסקות בדברי תורה; מציאת הפן העמוק, הגבוה והמחיה שבתורה. עיסוק בדברי תורה יאפשר לתורה לגעת בנו, לשנות אותנו ולהעלות את חיינו למרחב חדש.
התורה מטרתה לא רק להקנות לנו ידע אלא להיות כלי להשפיע על כל חיינו, להיות טעם וסיבה ואור לכל החיים כולם. אנחנו צריכים להרגיש אותה בכל החושים, ללמוד אותה בכל הבחינות.
מילות התורה שאנחנו לומדים הן כמו שערים לעולמות עליונים. אנחנו לומדים בהתחלה בשכל, מנסים להבין, לשאול, לחקור; אבל הפעולה של לימוד התורה יכולה להיות עמוקה הרבה יותר. כל לימוד שאנחנו לומדים יכול לעורר בנו אור עמוק הרבה יותר. שאיפות, רצונות, מידות…
הצעה לסבב: נסו לחשוב על פעם אחת שבה חוויתם עיסוק כזה בדברי תורה; נקודה שבה הרגשתם שהתורה משנה לא רק את הידע שלכם אלא רובד נוסף. מה הייתה הנקודה? איך השפיע עליכם הלימוד?
כנקודה אחרונה אפשר להתבונן בשיר ‘ליבי ער’ של יובל דיין.
נצחק נצחק עד השנייה האחרונה
כל עוד יש איפור
העיניים זורחות, הפנים מאירות
והלב, הלב לא ברור
וזה זז בתוכי כבר שנים
הרצון להתעמק, לדעת
לדפדף את הכריכה היפה שמעל
להסיר את הקליפה
להיכנס בין השורות לרגע
לתפוס את כל מה שחולף לידי כל הזמן
איך פתאום זה כובש את כולי ברגע
אוחז בי, מטעה
ועוזב
אז שוב אני ישנה וליבי ער
שוב אני ישנה וליבי ער.
דיין מתארת כאן את הרצון הזה שדיברנו עליו, להתעמק בדברים מעבר לכריכה, לשורות ואפילו למילים; להגיע לנקודות הפנימיות שיעירו אותנו ויעזרו לנו להרגיש את הלב הער שבתוכנו. היא מזכירה שזו עבודה, שזה יכול לפעמים לקרות ולפעמים לא ושאנחנו מוכנים לעבוד, להסיר את הקליפות ולנסות להתעסק עד שזה ייגע בנו.
חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה,
בזה, שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה
לקרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה.
מה שאין כן כל החכמות העולמיות,
אף על פי שהן מציירות ענינים נשגבים יפים ואציליים,
אין להן אותה התכונה המפעלית,
להמשיך את המהות העצמית של ההוגה בהן אל ערכן,
ובאמת אין לה יחש כלל ליתר הכחות והעצמיות של האדם, חוץ מכחו המדעי לבד.
וטעם הדבר הוא, כי כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם באים,
מיסוד החיים המהוה את הכל,
ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית, לנטוע שמים וליסד ארץ,
וקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה” (הרב קוק, אורות הקודש א, חכמת הקודש הפועלת).
הרב קוק מבחין בין חכמות החול לחכמת הקודש.
חכמת הקודש מגיעה ממקור החיים, מהקב”ה. לתוכן הקדוש יש כוח לברוא את העולם, ליצור דברים חדשים, ואותו כוח הוא שגורם לחכמת הקודש לפעול על האדם הלומד אותה ומסוגלת לקרב אותו למדרגתה העליונה. התעסקות נכונה בתורה משפיעה עלינו מאורה, משנה את נפשנו ואת רצונותינו ונוגעת בנו עמוק.
בירמיהו טז, יא כתוב פסוק תמוה: “ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו”. לכאורה נשמע שיש כאן כפילות. עזיבת ה’ משמעה אי-שמירת התורה, ומדוע ה’ מצטער על שתיהן בנפרד?
המדרש באיכה רבה מסביר זאת:
“ר’ הונא ור’ ירמיה בשם ר’ חייא בר (=בן) אבא אמרי: כתיב: “ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו”. הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב”.
בעל התניא תיאר את פעולת התורה לנפש כמו פעולת האכילה לגוף; המזון נכנס לכל מקום ומחיה אותו:
ולפי שבידיעת התורה התורה מלובשת בנפש האדם ושכלו ומוקפת בתוכם, לכן נקראת בשם לחם ומזון הנפש. כי כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו, ואזי יחיה ויתקיים, כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם, שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים, נעשה מזון לנפש וחיים בקרבה מחיי החיים אין סוף ברוך הוא המלובש בחכמתו ותורתו שבקרבה, וזהו שכתוב (תהלים מ, ט): “ותורתך בתוך מעי”.
אמרו: מי שלא ראה את רבי ברוך בער כשהוא שש ושמח בסברא נכונה, לא ראה אדם מאושר מימיו; ומי שכן ראהו – נתחוורו לעיניו בעליל דברי רבי חיים בן עטר זצ”ל “והמרגיש בטעם התורה תשיחנו נפשו כי עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה ומופלאה זו, ואין צריך לומר שאין לתבוע שכר עליה”.
רבי ברוך בער לא נזקק לשום פרס חלף תורתו, מפני שהלימוד גופו השביע את נפשו בשיא של הנאה, והטעים לחכו טעם גן עדן ממש.
פעם אחת בחודש אלול, הסביר קטע מדברי הרשב”א ואמר בריגשה: “איזה רשב”א מלא טעם!” אולם תוך כדי דיבור חזר בו ואמר: “בחודש אלול יש להיזהר ביותר בדיבור, לא רק הרשב”א מלא טעם אלא כל התורה טעימה ביותר”.