איתור סניפים וכפרי בוגרים
לאחר שבשבוע שעבר למדנו על הקשר המיוחד בין הפרט לכלל בעם ישראל, נלמד עתה מדוע אנו אוהבים את עם ישראל וכיצד באה לידי ביטוי אהבה זו.
נלמד את הפסקה ‘אהבת ישראל בנשמה’ ונתמקד בפסקה השנייה ובפסקה השלישית:
“שכל ישראל ממקור וממחצב אחד נחצבו נשמותיהם, וכולם שווים לטובה ממקום קדושה … לכן כל ישראל ערבים זה לזה, שיש להם שייכות וקורבה זה עם זה, מצד מקורם ושורשם הקדוש, כנזכר.”
(אהבת ישראל, קונטרס חידושי תורה, בחוקותי, עמ’ 156, מכון אביר יעקב, נתיבות, חכם ישראל אבוחצירא)
“הנפשות מישראל הם חלקי אלקי ממעל, כמ”ש “נר ה’ נשמת אדם” (ספר השל”ה)
“וישראל דבוקים באלהים חיים שהוא חי העולמים מקור החיות של כל העולמות ולכן קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד” (ר’ צדוק הכהן מלובלין – דברי חלומות אות כג)
“ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה’ אחד רק שהגופים מחולקים”. (תניא ליקוטי אמרים פרק ל”ב)
בעם ישראל יש שורש המקשר את כולם, שורש א-לוהי, אור המגיע ישירות מתוך הקשר בינינו לבין הקב”ה. האור הזה מקשר את כל העם לערבות הדדית, לקשר אחים של ממש, כך שהאור הא-לוהי הגדול הזה מתחלק בין כל הפרטים בעם.
“ניצחתי ואנצח גמרתי ואגמור אני נהר המטהר מכל הכתמים. אני איש פלא ונשמתי פלא גדול חידוש כמוני לא היה מעולם” (רבי נחמן)
“היחידים השייכים לקהילה משלימים אלו את אלו. בכל אדם יש משהו מיוחד במינו, נדיר, שאינו ידוע לאחרים; לכל יחיד יש משהו מיוחד לומר. צבע מיוחד להוסיף לקשת הצבעים הקהילתית. לפיכך, כאשר מצטרף האדם הבודד לקהילה, הוא מוסיף מימד חדש למודעות הקהילה. הוא תורם משהו, ששום אדם אחר לא יכול היה לתרום”. (הרב סולוביצ’יק)
אלא שזה ממש מוזר לומר דבר כזה. איך אפשר לומר על כולם שכולם טובים? שבכולם יש אור א-לוהי? יש אנשים שלמראית עין נראים כהפך הגמור מטוב. וכל המקורות שלמדנו עד עכשיו רק אומרים את ההפך. איך זה מסתדר?
נלמד סיפור מהגמרא וננסה להבין איך הוא עונה לנו על השאלה.
מסכת בבא בתרא דף י’ עמוד ב:
“יוסף בריה [בנו של] דרבי יהושע חלש [חלה] אינגיד [ומת].
[אחר כך קם מן המתים] אמר ליה אבוה [אמר לו אביו] מאי חזית [מה ראית. בעולם העליון]?
אמר ליה [אמר לו] עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה.
אמר ליה [רבי יהושע לבנו] עולם ברור ראית.
מדברי הגמרא ניתן ללמוד שגם אלו שנראים בעינינו אנשים רעים, ברובד נסתר ועמוק יותר קיים בהם אור א-לוהי שהוא שורש נפשם, ולכן בפנים הם טוב גמור.
איגרות הראי”ה חלק ב’, איגרת תקכ”ב:
(רקע: איגרת זו נכתבה כתשובה לרידב”ז שכתב לרב קוק איגרת בה הוא מבטא את כעסו על שיתוף הפעולה שלו עם החלוצים. לטענת הרידב”ז החלוצים הם חילונים גמורים ורשעים ואסור כלל להיות איתם בקשר, וודאי שלא להתיר להם כל מיני דברים בשנת שמיטה.)
ועל טענתו השני’, אודיעו שכמאז כן היום הנני מתעב את הרע של הרשעים, ואת החלק הטוב שבהם לעולם הייתי מוקיר ואוהב, כי חלק ד’ הוא. ומי שזוכה לטעום באמת טעם רזי תורה, יודע הוא כי כל העבודה השלימה רק על זה היא בנוי’, לקרב רחוקים וללקט ניצוצי הקדושה מכל מקום שנתפזרה. ולעניין דעות צריכים ללמוד בעיון את המקורים שלהם, בשקידה כראוי לתורה לשמה. ובעוה”ר [ובעוונותיהם הרבים] העוסקים רק בלבושי התורה הנם טועים בזה מאד, ד’ ירחם עליהם ויסלח להם בגודל חסדו.
ותל”י [ותודה לא-ל יתברך] לבי מלא אהבה וידידות בשלהבת אש קודש, לכל שלמי אמוני ישראל, וביחוד לתלמידי חכמים יראי ד’ באמת, לכ”ח [לכל חד] וחד לפי מדרגתו. ועם כל זה כשאני רואה גם בריקנין שבנו איזה מידה טובה, איזה יושר ואמת, או גם שיחה נאה ודרך ארץ, אני מקרבו בשביל זה. ואקוה תמיד שעי”ז יחזרו למוטב אם הרבה או מעט, ואפילו אם יגרום כוח ההתקרבות, שרעיון כ”ד של תשובה מיראה או מאהבה יתכנס בלבבם על רגע אחד, כדאי כל הטורח שבעולם. ומי שהוא שם לבו על דרכיו, וכבוד שמים וכבודן של ישראל חביב עליו יותר מכבודו, יבין את אמיתת דרך הקודש הזאת ויכיר את ערך יקרתה.
במשפט האחרון הרב קוק מסיים בקריאה. נסו להבין אותה וליישמה בחייכם. בהצלחה!