מהלך הסיפור :

ב-1975 החל ידיד שלי לנדנד לי עם סיפורים על שיעורים שהוא שומע במרכז האנרגיה של ניו יורק מפי רב מיוחד במינו, ששמו שלמה קרליבך.

“אה, הוא”, אמרתי בביטול. “ראיתי אותו פעם בהפגנה. אני המום מזה שאתה הולך אליו, הוא סתם מטורלל”.

“לא, אתה טועה!” התנגד ידידי. “הוא האדם הקדוש ביותר שפגשתי אי פעם. בוא איתי רק פעם אחת ותראה שתשנה את דעתך”.

כיוון שנשמתי רעבה באותם ימים למשהו שחיי לא יכלו לספק, ודעתו של הידיד המסוים הזה על אנשים נחשבה בעייני, החלטתי ללכת. מה היה לי להפסיד?

במרכז האנרגיה החלה נשמתי לעופף. אני בחור ישיבה בעברי, אך מעולם לא חוויתי את היהדות באופן שבה הציג אותה שלמה. הרעיונות שלימד היו עמוקים יותר, יפים יותר ורוחניים יותר מכל מה שידעתי קודם לכן. התורות והשירים שלו הכילו גם שמחה נדירה, שמשכה אותי מאד. אבל מעל לכל, הדהים אותי האיש עצמו. כפי שתיאר ידידי בדייקנות, הוא אכן נראה האדם הקדוש ביותר שפגשתי מימיי. חזרתי הביתה צוהל מעצם הידיעה שאדם כזה שינו בנמצא, אך מהר מאד התעורר הצד הציני שבי. “אה, הוא בטח שרלטן”, לחש בתוכי קול ספקני. “כל הקטע הזה של אהבה”, לגלג הקול, “נראה איך הוא מתנהג באמת במגרש הביתי שלו”. וכך החלטתי להפתיע את שלמה שבת אחת בבית הכנסת שלו שברחוב ה-79, כדי לבחון את התנהגותו שם.

הדבר הראשון שהכה בי – למעשה, ממש המם אותי – היה העובדה שפגשתי את שלמה מיד עם כניסתי למקום. הוא לא עמד בקדמת בית הכנסת סמוך לדוכן, אלא ישב מאחור וקפץ כדי לברך לשלום כל מי שנכנס. והוא לא סתם ברך אותו לשלום, אלא גם חיבק ונישק. התפילה היתה לעילא ולעילא, ודברי התורה של שלמה היו מלהיבים, אך עדיין לא הייתי משוכנע בכל מאת האחוזים שאכן מצאתי את הדבר האמיתי. ואז, כשנגמרה התפילה, הוא ביקש ממני להתלוות אליו לביתו.

נעמדנו לשוחח בפינת הרחוב ה-81 ושדרת הווסט-אנד, ואז עבר לידינו אדם זקן וקמל, כפוף לגמרי, שעון על מקלו ומשרך את רגליו באיטיות. “הוא בוודאי סובל מאוסטיאופורוזיס (מחלת עצמות)”, הרהרתי, וליבי יצא אליו. שלמה עמד כשפניו אליי וגבו אל האיש, כך שלא הבחין בו. אולם האיש זיהה את שלמה, וכפי הנראה הכיר אותו זה מכבר כתושב המקום, כיוון שבעודו גורר את רגליו בעמל, מלמל בביישנות, “שלום רבי”. שלמה פנה לאחור, ומיד הבזיק על פניו חיוך קורן ומלא אהבה. הוא חיבק את האיש חיבוק חם וקרא במלוא גרונו: “הי, קדוש, שבת קודש! אני מברך אותך שתהיה לך שבת יפיפייה”. ואז חזר שלמה ופנה אליי, כך שלא ראה מה שהתחולל לאחר מכן. אני, לעומת זאת, עמדתי כשפניי אל הרחוב, כך שנפלה בחלקי ההזדמנות להיות עד למחזה שלא אשכח כל ימי חיי.

הזקן עמד דומם שם, על המדרכה, כאילו נדרשה לו שהות כדי לספוג אל תוכו את האהבה שבברכתו של שלמה. לאחר מכן הזדקף, יישר את גוו והחל לצעוד ברחוב בקצב רגיל ובקומה זקופה לגמרי.

לא יכולתי להאמין למה שראו עיניי. עמדתי מוכה אלם ובהיתי בפה פעור בדמותו של האיש ההולך ונעלם בזריזות מעבר לפינה. אין לי שמץ של מושג כיצד קרה הדבר. כל מה שאני יודע הוא שראיתי את זה קורה אל מול עיניי.

עד לאותו רגע עדיין קינן בי חשד כלשהו באשר לכנותו של שלמה, אך למן האירוע הזה והלאה, נעלמו כל ספקותיי כלא היו. “זה סימן מאלוקים, או מה???” כך אמרתי לעצמי.

בכך קשרתי את גורלי בשלמה, ומאז הייתי לאיש אחר.

(מתוך “הרבי מקרן הרחוב”)