הרב יהודה עמיטל (קליין) נולד בשנת תרפ”ה (1924) בטרנסילבניה, שהיתה שייכת באותה התקופה להונגריה. לאחר הכיבוש הנאצי, נלקח למחנה עבודה בו שהה כשמונה חודשים. הוא שוחרר בשמחת תורה תש”ה (9 באוקטובר 1944) ועלה ארצה, שריד יחיד למשפחתו. בהגיעו לארץ, המשיך את לימודיו בישיבת ‘חברון’ והוסמך לרבנות על ידי הרב איסר זלמן מלצר. יום אחרי הכרזת המדינה, התגייס לצה”ל ולחם במלחמת העצמאות. הרב עמיטל למד ולימד בפרדס חנה והקים, יחד עם חותנו הרב צבי יהודה מלצר, את ‘ישיבת הדרום’ ברחובות. לאחר מלחמת ששת הימים נקרא לכהן כראש ישיבת ההסדר ‘הר עציון’ שבגוש עציון. היה ממייסדי תנועת מימד בשנת 1988 ובשנת 1995 כיהן כשר בממשלה. לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים, חזר להתמסר לעבודתו החינוכית כראש ישיבת ההסדר ‘הר עציון’.

 (מתוך אתר יד ושם)

…

………..

בנו, הרב יואל עמיטל, הספיד אותו:

…

אבא!

….

הרבה נאמר ונכתב כבר עליך, על אישיותך המיוחדת, על השילוב המופלא בין שכל לבין רגש, בין הלכה לבין חיי מעשה, בין חלום ובין מציאות, בין שמרנות ובין פתיחות. הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ (תהילים נו, ט). אך כבן רצוני להדגיש שני דברים באישיותך, שכל אחד מהשומעים יכול לקחת חלק מהם איתו: האחד הוא עוצמת נושא קידוש השם וחילול השם בכל מהלך חייך, והשני הוא יסוד לא כל כך מוכר בך, אך לי כבן שעוקב אחריך הרבה מאוד שנים הוא מאוד חזק ומשמעותי: השתיקה.

..

בענין קידוש השם, הרגשנו תמיד שכמי שניצל מהשואה ושאל את עצמו מדוע דוקא הוא ניצל, העמדת נגד עיניך את דברי הרמח”ל ב’מסילת ישרים’: “יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו”. לאחר חילול השם הגדול של השואה מחד, וקידוש השם הגדול שבתקומת מדינת ישראל מאידך, פיתחת רגישות מיוחדת כלפי חילול השם. ביטוי שגרתי אצלך, שכילדים שמענו אותך אומר אותו בכאב על כל מיני תופעות, היה: “חילול השם”!

..

אבא, בזמן השואה הכנת את עצמך למות על קידוש השם, ולאחר השואה המניע העיקרי של הרבה פעולות שעשית היה למנוע חילול השם; רצית למות על קידוש השם – אבל קידוש השם היה המניע העיקרי שלך בכל חייך, קידוש השם כפי שמגדיר אותו הרמב”ם בהלכות יסודי התורה: “עושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם”. המקור לענין שדברת עליו הרבה פעמים על הצורך להיות “יהודי נורמלי”, לא להתנהג בצורה משונה וחריגה אלא דווקא כ”יהודי פשוט”, גם הוא נמצא בדברי הרמב”ם הללו: “שלא יתרחק ולא ישתומם”.

…

אבא, קידוש השם שלך בא לידי ביטוי גם בכך שהיית עוגן להרבה אנשים שמצאו בך את רבם גם אם לא למדו בישיבה, אנשים רחוקים מתורה שהתקרבו לחיי תורה כתוצאה מהקשר איתך. היית ועדיין הינך מורה-דרך לאלפי תלמידים שלמדו ולומדים בישיבה. מאות אנשים מצטטים בקביעות אמירות ומשפטים ששמעו ממך. אמרת שאתה לא רוצה ליצור בישיבה “עמיטלים קטנים”, אבל היית גאה בכך שנוצרו בה כמה וכמה “עמיטלים” גדולים.

…

מי שרצה למצוא בך איש הלכה – מצא, מי שרצה למצוא בך איש מחשבה – מצא, מי שרצה למצוא חסידות מצא בך. מי שחיפש אדם שמסוגל לראות דברים בצורה לא שבלונית ולא שגרתית, מצא בך את השילוב המפליא של שמרנות עם פתיחות. רבים רואים את עצמם כתלמידיך והולכים בדרכך כי היית ‘איש אשר רוח בו’, שיכול להלוך אחר רוחו של כל אחד. המהר”ל מסביר שכל אחד ראה את דמותו שלו במשה רבינו; כך היתה בך חכמה וגדלות להבין את נפש התלמיד היחיד ונפש הציבור, וזה גרם לקשר העמוק של תלמידיך אליך.

…

אבא, לא עכשיו המקום והזמן להאריך ולהעריך את צורת הלימוד שדרשת מן התלמידים בבית המדרש, לימוד בסגנון ליטאי מחד, אבל לימוד הלכתי מאידך. גם בזה בא לידי ביטוי השילוב של שמרנות עם פתיחות. כך הישיבה היתה פתוחה להרבה אנשים שבאו ללמד ולהרצות ולדבר בה, לדעות שונות; אך דעתך אבא היתה, וכך היתה יבדל לחיים ארוכים דעתו של הרב ליכטנשטיין שליט”א, שכל זה אפשרי עד פתח בית המדרש. קיימת פתיחות רבה, אבל הגבול הוא הדלתות של בית המדרש. יש דברים שמקומם בישיבה אך דווקא מחוץ לבית המדרש, כי בית המדרש הוא מקום המיועד לתורה בלבד.

…

אבא, היתה לך ידיעה מפליאה בהלכה ובמחשבה. חיית בזה. כבר בתור ילד קטן ינקתי בבית את המושגים “פסיק רישא”, “לא מתכווין”, “פסיק רישא דלא ניחא ליה” וכדומה. היית בקי בספרי השו”ת, ידעת לקשור בין המשיבים ולאתר את השואלים: בתקופה שנתת שעור קבוע בישיבה על מבחר מספרות השו”ת, כמה שמחת כשגילית את הקשר בין השואל בתשובה מסויימת לדברי מחבר הנמצאים בספר אחר. עסקת בשו”ת תורת חסד, תורת אמת, ארץ צבי, קול אריה ועוד – מהרבנים ההונגרים והפולנים הלמדנים שעולם הישיבות אינו מכיר כמעט, מהספרים שלא נמצאים בדרך כלל במאגרים האלקטרוניים. מאידך היית גם בקי בכתבי הרב קוק כשהלימוד בכתביו עדיין לא היה נפוץ, והיית מהראשונים ש’גילו’ את ספריו של ר’ צדוק הכהן מלובלין.

…

ומעבר לכך: היה לך יחס מיוחד ל”בעלי בתים” שלומדים וקובעים עיתים לתורה. בבית הכנסת בשכונת גבעת מרדכי בירושלים ישבת בין מנחה ומעריב לשמוע שיעור משניות כאחד מ”בעלי הבתים”. כששאלתי אותך מדוע אתה נשאר לשיעור, ענית לי שזה נובע מתוך הערכה לאותו אדם שמעביר את השיעור: “עשרות שנים הוא העביר דף יומי לפני התפילה בבוקר, עכשיו שאין בכוחו להמשיך בכך הוא נותן שיעור משניות. לכן אני משתתף בשיעור”.

….

על הפסוק “ולֹא נָתַן ד’ לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (דברים כט, ג) כתב רש”י: “שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה”; רק לאחר ארבעים שנה מאז היותי תלמיד בישיבה, כשהתחלתי לערוך וללמוד אתך את ספרך “רסיסי טל” שבו מבחר מן השעורים הכלליים שלך, עמדתי על סוף דעתך בלימוד.

….

דבר נוסף אבא, יסוד הכֵנות שלך: אחת הסיבות שאדם בגיל למעלה משמונים יכול היה לדבר אל צעירים והם רצו כל כך לשמוע אותו, היתה הכנות שהיתה בך. לא היית ראש ישיבה ‘מחבק’ בסגנון שיש המחפשים היום, אך התלמידים נדבקו בך משום שהיתה לך מחד היכולת להבין את התהליכים העוברים על נפשם, ומאידך היתה בך כנות מיוחדת. לא הסתתרת מאחורי מסך של אדם שכאילו אין לו עצמו לבטים וקשיים, וזה מה שגרם לבחורים להתחבר אליך. הכנות היתה אצלך אורח חיים. אותה הכנות נשמעה בשיחות ובתפילה של ימי הסליחות והימים הנוראים. אותה הכנות נשמעה ב”הנני העני ממעש”, ומהשיחה לפני נעילה, שהיית רגיל לפתוח בה במדרש על הפסוק: “קמתי אני לפתוח לדודי”. כל זה קשור לחיים מלאי קידוש השם אותם חיית.

….

והדבר השני, שעד היום לא נכתב אודותיו: יסוד השתיקה שלך. את מאמר חז”ל “הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו” – דרשת מאתנו בילדותינו ללמוד בעל פה. היתה גם שתיקה שלך לנוכח זכרונות השואה – רק לאחר הרבה שנים סיפרת לי שעד היום כשאתה רואה פרוסת לחם אתה חושב לעצמך מיד כמה זמן אפשר לחיות ממנה. היתה השתיקה שלך בעקבות נפילת התלמידים במלחמת יום הכפורים – כשענית לשאלתי: “אבא, מה אתה אומר עכשיו”? במילים: “ומה אמר ראש ישיבת חברון לאחר רצח תלמידי הישיבה בחברון בתרפ”ט? – שתק ובכה”…

..

אבא, כשפרסמו עליך דברים שאינם ראויים – שתקת. שתקת גם כשאמרו בשמך משהו שלא היה נכון, ואפילו שכתוצאה מכך אולי פירשו את דעתך לא נכון. שתקת במקום לפתוח בוויכוח, ולפעמים העדפת לשתוק בכדי לא להכהות את הרושם הראשוני של דבריך. ידעת להפיק משתיקה תועלת שאחרים ידעו להפיק מדיבורים. היה שגור בפיך ה’וורט’ של הרבי מסלונים על הפתגם “מילה בסלע שתיקה בתרי”: אותה מילה שאמירתה שווה סלע – השתיקה מלאומרה שווה שני סלעים. שתקת גם כשהעלינו בפניך השערות מהי הסיבה לשינוי גישתך למושג ‘אתחלתא דגאולה’, ניענת לנו בראשך ולא נתת לנו תשובה מלאה.

……..

שתקת הרבה פעמים בבחינת “כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך חובה שלא לומר דבר שאינו נשמע” – וזה קשה שבעתיים כשלעיתים ידעת שלא מפרשים נכון את השתיקה שלך; אף על פי כן העדפת לשתוק. רצית להעביר את המסרים שלך לרבים אפילו אם המחיר יהיה שיהיה מי שיבין אותך לא נכון. ושתיקה אחרונה: שתיקה ככח סבל של קבלת יסורים. בחודשים האחרונים סבלת מאוד, ורק לעיתים נדירות שמענו ממך על סבלך.

………

אבא, על העולם הפנימי שלך לא היה קל לעמוד: כך במשך שנים לא היית מסוגל לשיר את הפיוט לשבת “צמאה נפשי לאלוקים”, ולא ידענו למה. רק בשנה האחרונה בימי מחלתך שמענו ממך שמטרת חייך היא הדבקות בקב”ה; אמרת שכל מה שיש לך בעולם הוא דבקות בקב”ה. לכן הפיוט הזה ריגש אותך כל פעם מחדש, ולא יכולת לשיר אותו.

…….

אבא, לא פעם שמעתי בהד קולך את תשובתו של עקביה בן מהללאל במשנה (עדויות ה, ו): “עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו, עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב בית דין לישראל. אמר להן, מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום”. ויתרת על הרבה דברים, ובהם דברים שהוויתור עליהם כאב לך מאוד, אם חשבת שיש בוויתור זה קידוש השם.

……..

ולסיום, אי אפשר שלא להזכיר את השותפות המופלאה שלך עם אמא שתח’, כשמצד אחד אתה היית הדומיננטי בבית, אבל מאידך הרגשנו אנו הילדים שאמא יודעת למשוך בחוטים בנעימות ולנווט את הדברים בחכמה. השותפות היתה שלימה, ואפילו כשהציעו לך את ראשות הישיבה בכפר עציון ענית שלא תשיב לפני שאמא תחזור מהעבודה ותאמר את דעתה. וכאן המקום להזכיר את הגדלות של אמא בימי מחלתך, שכל מי שהיה קרוב אלינו נפעם ממנה.

……..

גם אי אפשר שלא להזכיר את השותפות המופלאה שלך עם הרב ליכטנשטיין שליט”א. כשהזמנת בזמנו את הרב ליכטנשטיין לבוא ללמד בישיבה, כתבת במכתב, שאותו הראית לי, שאתה מזמין אותו להיות ראש הישיבה; לא הוזכר כלל במכתב שאתה כבר משמש בתפקיד זה. להפתעתי אמרת לי שאכן אתה מתכווין לעזוב את ראשות הישיבה אם הרב ליכטנשטיין ירצה לקבל על עצמו את התפקיד. כלשונו של הרב ליכטנשטיין על כך: שמת לפניו את מפתחות הישיבה. מי ראה כזאת, מי שמע כאלה?

…….

אבא, במשך השנים הקיפה אותך חבורה נפלאה של אנשים שהלכו אתך בדרכך. קבוצות רבות של תלמידים היו קשורות אליך, וביחוד זו שבשנה האחרונה נתנה לך הרבה כח. בתקופה האחרונה סבלת רבות, אבל היה שכר לכך: נתגלתה המשפחה הנפלאה, נתגלו הידידים הנפלאים שתמכו בך.

…..

את שמנו “עמיטל” בחרת על פי הפסוק בהושע: “וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת ד’ כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב, אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם”. כך סיפרת לנו. אמנם אני בטוח שגם מקור אחר יש לשם עמיטל, מקור שחשבת עליו כשבחרת בשם זה, מקור שלא רצית לאומרו כדי שלא להכביד עלינו, מקור שהוא מענה מסויים לשאלת השואה שעליה טענת שלא קיימת בעולמנו תשובה: הפסוק בישעיהו “יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל”, שעליו אומרת הגמרא: מניין שהקדוש ברוך הוא מחייה מתים… מן הנביאים דכתיב יחיו מתיך וכו’ הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך וכו’. בחרת בשם שרומז לטל שיחייה את שארית הפליטה של עם ישראל, וגם לטל שהקב”ה יחיה בו מתים.

……

אבא, זכית לצאת מן העולם בערב שבת, ביום שישי עם עלות השחר, בבית, על מיטתך, בחדר הספרים שהיית כל כך קשור אליהם. ביקשת אבא עוד בחייך שבהלווייתך יהיו רק שלושה מספידים, ושכל ההספד לא ימשך יותר מחצי שעה, ואני עוד מעט כבר עובר על בקשתך.

…….

“יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל”.

……….

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.