מעבר לתפריט (מקש קיצור 1) מעבר לתפריט תחתון (מקש קיצור 2) מעבר לאזור חיפוש (מקש קיצור 0) מעבר לתוכן העמוד (מקש קיצור 3)

מזכ”ל התנועה – דברי פתיחה לפרויקט לימוד תנ”ך

ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר: אם כן – למה זה אנכי?! ותלך לדרוש את ה’. ויאמר ה’ לה: שני גויִם בבטנך ושני לאומים ממעיך יִפָּרֵדו, ולאֹם יאמץ ורב יעבֹד צעיר. וימלאו ימיה ללדת והנה תומִם בבטנה. ויצא הראשון אדמוני כּולו כאדרת שער, ויקראו שמו עשיו. ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשיו…

שני ילדים בהריון אחד וכבר בבטן האם ניכר השוני הגדול ביניהם, האחד שעיר והשני? איננו יודעים מה מראהו. האחד שעיר, והשני אוחז בעקבו. כעת מספרת התורה, הם אחוזים אבל בעתיד הם ייפרדו. רבקה איננה מבינה את סוד ההתרוצצות, מה טיבה של ההתרוצצות האם יש כאן ניסיון לבריחה והפרדות זה מזה, או להפך – ניסיון לאחוז זה בזה?

משיצאו מן הרחם, עמדו יצחק ורבקה כהורים וכמחנכים בפני שאלה גדולה: היכן לחתוך? היכן להפריד בין התאומים? והיכן לאפשר את החיבור? והדרכים של השניים הולכות ומתפרדות זו מזו.

וידועים דבריו של הרש”ר הירש:

“כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם ושכחו כלל גדול בחינוך: ‘חנוך לנער על פי דרכו’ וגו’. יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו…”.

לימים גדלים התאומים ומפתחים כל אחד אישיות משלו.

ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים”

נראה כי הבולט בין שני האחים היה עשיו. הוא מתואר, הוא אדמוני ושעיר ואילו את אחיו אין אנחנו רואים ולא יודעים כיצד הוא נראה, הבן הגדול, עשיו, הוא הבולט, הוא יודע לעשות משהו, לצוד, יש לו תואר! – ‘איש שדה’. הבן הצעיר, יעקב מתואר בתואר עלום ‘יושב אוהלים’ ‘איש תם’ – לא ברור מה הכוונה בתארים אלו האם אלו תארים חיוביים? או חלילה תארים המתארים  בטלנות? ליצחק יש נימוק לאהבתו את עשיו, הוא מתייחס לפרי אישיותו ופועלו – לציד. רבקה לא מנמקת את אהבתה, אולי היא אוהבת את יעקב בשל תכונותיו החיוביות, אך אולי בגלל העדרן – בגלל חולשתו מסכנותו.

הפסוק מתאר את עשו כאיש ‘יודע ציד’ ולא כאיש צד, כלומר הוא “יודע צייד” הוא אולי המומחה לציד הוא ללא ספק אדם מאוד פעיל בתחום, אדם המסוגל לצוד חיות, להשתלט עליהם ולהכניע אותם, אדם חי ופעיל. לעומתו מוצג יעקב כ”איש תם יושב אוהלים” במבט ראשון הוא מצטייר כאדם לא פעיל במיוחד, אדם היושב בישיבה ומנותק מהחיים.

מעיון בתרגומו של אונקלוס המתרגם את המלה ‘יודע ציד’ – ‘נחשירכן’ דהיינו ‘בטלן’ מתברר כי הפעיל האמיתי ה’חי’ האמיתי הוא דווקא יעקב, פעילות אמיתית אינה נמדדת על פי התוצאה המיידית, פעילות אמיתית נמדדת על פי השפעתה ותוצאתה לתווך הרחוק.

דמותו של יעקב היא דמות מעורפלת בתחילת דרכה, קל לאהוב את עשיו כפי שעשה יצחק, הוא יודע להביא תוצאות… ציד בפיו אך אולי דווקא דמותו של יעקב, המתגלה בהמשך הדרך, היא
הדמות של האדם שראשו ורובו בישיבת אהליםאך הוא נטוע היטב בעולם המעשה…

אנו שחרטנו על דגלנו את הסיסמא “קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה” נביט אל אבות האומה וכשנתבונן בפעולותיהם השונות נראה כי היו אלו אנשים שבחרו להגיע אל הקדושה ולקדש את חייהם בישיבת אהלים אך ממש לא מתוך ניתוק והסתגרות, לא מתוך הבדלות מהחברה הסובבת אותם, הם ידעו שהקדושה האמיתית איננה עניין ליחידים ופעלו מתוך רצון עז לכונן ‘ממלכת כהנים וגוי קדוש’, לאורך כל חייהם האבות מורים לנו דרך של חיים, של עיסוק ביישובו של עולם, של מעורבות בחיי הסובבים אותם, אברהם בפתיחת אוהלו לסביבה, יצחק החופר בארות מים ועסוק בזריעה וביישובו של עולם ויעקב, איש תם – יושב אוהלים מחד ומאידך, רועה צאן מפולפל המניח את היסוד לכנסת ישראל.

וכך כותב הרש”ר בהמשך דבריו:

“התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגוניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגוניות דרכי חייהם”.

גם אנו, בבני עקיבא, מצווים להכניס לאוהלנו את הקדושה, גם אנו מבקשים שסניפינו יהיו אהלים של חברים וחברות המבקשים להיות אנשים תמימים… יושבי אהלים העסוקים ביישובו של עולם.

בימים אלו אנו, חברי בני עקיבא, מצטרפים ליוזמה רחבה של לימוד תנ”ך, לימוד בקצב של פרק ליום, חמשה פרקים בשבוע ובע”ה ביום העצמאות ה – 70 למדינת ישראל נסיים יחדיו את לימוד התנ”ך כולו. אנו נכנסים לצעידה בשביל רחב של לומדי תורה, שביל שבו נדע לפלס את הנתיב המיוחד לנו, נתיב המושתת על לימוד בקדושה, באהבה וביראה, לימוד שיחבר את חניכינו אל התנ”ך ויוביל אותם להבנה כי הם פוסעים ומהלכים בשביל הרואה בכתובים תורת אמת, שביל הרואה את התנ”ך כדבר ה’, שביל שסולל לימוד בדרך של כבוד ומצטרף למסורת הלימודית והפרשנית המשתלשלת לאורך כל הדורות עד ימינו.

נקים ונייסד חבורות, שבטים וחברותות בכמה שיותר מעגלי לימוד, כל חבורה ורמתה, כל חבורה על פי יכולותיה, חבורות שיקבלו על עצמם לימוד סדור וקבוע שיהפוך לשיח של אהבת תורה, נקיים בחיינו את הפסוק: “מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי”.