מעבר לתפריט (מקש קיצור 1) מעבר לתפריט תחתון (מקש קיצור 2) מעבר לאזור חיפוש (מקש קיצור 0) מעבר לתוכן העמוד (מקש קיצור 3)

מה מזכיר לי יום הזיכרון? – אמיר סנדלר

יום הזיכרון שעות הצהרים, רק לפני שעתיים עמדנו בצפירה וכעת להיכנס לבית של משפחה שכולה שלפני פחות משנה איבדה את בנה בסערת המלחמה זו משימה לא פשוטה.

באופן טבעי הראש מורכן והפנים חתומות יושבים בשקט וממתינים למשפחה,ולפתע  וכאשר  נכנסת אם משפחה ואומרת : תרימו את הראש זה לא יום עצוב , היום העצוב זה תאריך הנפילה,  שם זה באמת יום שחור משחור מר ונורא, אבל ביום הזיכרון אנו לא נזכרים בעצב אלה אנו נזכרים בגבורה ובעוצמה של בנינו שהיו מוכנים לחרף את עצמם על תקומות העם והמדינה.

אז נכון כאשר אנו נזכרים הלב גם מתמלא הרגשת חסרון ומועקה אבל בעיקר הלב מתמלא בביטחון ובגאוה כי נזכרנו היכן טמון סוד כוחנו וקיומנו כאומה.

כשאני יוצא מבית המשפחה אני מבין את גודל התפקיד שיש לכל אחד מאיתנו ביום הזיכרון לגיבורי המלחמה , כיום זיכרון שעובר בהתבוננות עצובה בסרטי זיכרון שיספרו מה אותו חייל כבר לא יהיה וכמה זה עצוב מה שקרה ,זה כואב ומרגש ואולי אף מצליח להוריד דמעה, אבל זה לא מצליח להפעיל את כח הזיכרון שכל כך נדרש לעם הנצח לטובת המשך הצעידה.

כי ביום הזיכרון אנו מבקשים להיזכר בגבורת החיים, אנו מבקשים לפגוש נקודת ההחלטה של הבחור או הבחורה לחיות חיים כאלה שנכונים להתמסר למען ביטחון המדינה.

נקודת הנפילה היא הנקודה הכואבת והקשה אבל מחובתנו להזכיר לעצמנו שקדם לנקודה זו סיפור חיים שלם שהלך וניבנה מתוך נכונות להתמסר לטובת צורכי העם והמדינה.

ולכן ביום הזיכרון אני נזכר – אני נזכר בדגן ורטמן איש נמוך קומה בעל רוח גדולה שכבר השתחרר מהצבא ועל אף אהבתו הגדולה ללימוד התורה עמד בדמעות על פיתחה של הישיבה והחליט לחזור לפיקוד ולקצונה מתוך הרגשת שייכות אדירה למשימה החשובה , ואיך שנפגשנו  בשטחי הכינוס ברצועה רגע לפני עופרת יצוקה, דגן שבכלל היה צריך להיות בחופשת לימודים סיפר לי איך הגיע בטרמפים מירושלים לרצועה ועל התעקשותו להיכנס ללחימה עם חייליו למרות שאמרו לו עזוב,תשאר בחוץ אתה לא חייב,יש אחרים שיעשו את המשימה.

ואני נזכר ברועי קליין השקט ובעל הענווה שלקח לי חצי שנה לקלוט בכלל שהבחור השקט והצנוע שיושב ולומד “חושן משפט” עם הרב קשתיאל בפשטות מדהימה, זה הקצין התותח מאגוז שהולך להיות סמג”ד 51 בשנה הבאה, ואיך כל פעם שחזר מהצבא בחיוך ביישני הוא התחמק מלדבר על עשייתו בצבא ומשך את השיחה לשאלות בנושא חינוך הילדים ולימוד התורה.

אני נזכר במור ציידה החובש הנפלא ששבוע שלם חיפש אותי בטלפון על מנת להצליח לאחל בהתלהבות מזל טוב לקראת החתונה ולהבטיח שבגלל שהוא כעת הוותיק בפלוגה אין ספק שהוא יצליח להגיע לחתונה, התחייבות שלצערי עד היום לא התקיימה ,כי שהחובש בעצמו חטף כדור כבר לא היא מי שיציל אותו מהמוות הנורא.

עולים בראש עוד תמונות שמות וסיפורים ומכולם מתחברת הבנה פשוטה שהשאלה המרכזית שצריכה להישאל ביום הזיכרון לחללי המלחמה זה לא מה אנחנו זוכרים מהם , אלה מה הם מזכירים לנו? מה הם מזכירים לנו לגבי ההחלטות היום יומיות שלנו ,מה הם מזכירים לנו לגבי סדרי העדיפויות ודמויות החיקוי והערצה, מה המוות שלהם מצליח להזכיר לנו לגבי החיים שלנו כיחידים וכחברה.

ביום הזיכרון כולם אומרים “כי במותם ציוו לנו את החיים” אבל רק מי שיבקש זיכרון של חיים,לא זיכרון של נוסטלגיה או של אכזבה והחמצה, אלה  זיכרון שתובע תביעה רצינית להמשך בניין וצמיחה הוא זה שיצליח לפגוש את החיים בשיא העוצמה דוקא מתוך זיכרון האובדן והלחימה.